לא מעט סרטים העוסקים בניצולי שואה שכמו קמו לתחייה לאחר התבוסה הנאצית עושים שימוש מחושב במיתוס הפניקס. אותו עוף מהאגדות, שאחת לאלף שנים עולה בלהבות ומתוך האפר של עצמו הוא נברא מחדש, תרם את שמו ל"ציפורי חול", דרמה ישראלית המציגה כעת בבתי הקולנוע ומתמקדת בנושא הניצולים. כך גם היה למשל בדרמה הבריטית "חזרה מן האפר" (1965) עם מכסימיליאן של ואינגריד טולין, שהתבססה על ספרו של יוברט מונטייה.



אותו הספר משמש גם בסיס לפיתוח עלילת "פניקס", סרטו המרשים של כריסטיאן פצולד. הסרט עוקב אחר אישה יהודייה ניצולת אושוויץ המנסה להשתקם בתוך חורבות ברלין של שנת 1945. פצולד, כיום הבולט בקולנוענים הפעילים בגרמניה, בונה סיפור מתח סביב ניצולת שואה שסבלה מעינויים ומפגיעה חמורה בעת שהותה במחנה המוות, ועקב כך נאלצת מאוחר יותר לעבור ניתוח פלסטי המשנה את פניה. עם חזותה החדשה יוצאת האישה למסע חיפושים אחר בעלה – מוזיקאי נוצרי שהיא חושדת שהוא זה שהסגיר אותה לגסטפו, משום שחשק בכספי משפחתה העשירה.
 
ברוח "ורטיגו", יצירתו המהוללת של אלפרד היצ'קוק, אין הבעל מזהה את אשתו המנותחת בפניה, מה גם שהוא יוצא מתוך הנחה שהיא נרצחה זה מכבר על ידי בני עמו. מערכת היחסים התלותית שמתפתחת בין השניים מזכירה אומנם כמה סרטי אימה אירופיים ("עיניים ללא פנים" של ז'ורז' פרנז'ו, ואפילו "העור בו אני חי" שעשה אלמודובר), אך יש הרבה מעבר לסתם הצדעה ליצירות שהיו.
 

פצולד ("ברברה", "יריחו", "וולה"), שבכמה מסרטיו הקודמים עסק בסוגיות של רוחות רפאים המגיחות מן העבר, מנווט באלגנטיות רבה את המפגש הטעון בין בני הזוג החריג הזה, תוך בחינה מחוכמת של נוכחות זיכרון העבר במעשי ההווה. מסייעים לו בכך כמה משותפיו הוותיקים; הצלם הקבוע שלו הנס פרום והשחקנית נינה הוס, שזה לה סרטה המשותף החמישי עם פצולד. בתפקיד הבעל מופיע השחקן רונלד זרלפד, שכבר שיתף פעולה עם פצולד, פרום והוס בסרט "ברברה", שבניגוד ל"פניקס", דווקא כן הוקרן בבתי הקולנוע בארץ.