יש משהו כל כך ראשוני, חובבני ועילג בקומדיה 'החתונה היוונית שלי 2' שכמעט לא נעים לרדת עליה. אחרי הכל, מה כבר אפשר לצפות מסרט המשך מאוחר לקומדיית הבורקס האמריקאית־יוונית של הקומיקאית מהעדה ניה ורדלוס שבעצמה נראתה כמו שאריות של בורקס ישראלי?

לסרט הנשכח ההוא לפחות היה בשעתו חן של אנדרדוג אמיתי - סרט שעשתה שחקנית אנונימית שהפך לשובר קופות היסטרי ואפילו זיכה אותה במועמדות לאוסקר על תסריט (איך?). אבל הסרט הנוכחי, שגם אותו כתבה ורדלוס, מרגיש כמו חזרה עצלנית.

הנוסחה פשוטה. יש את ורדלוס - מעין ברווזון מכוער שכנגד כל הסיכויים התחתנה עם גבר וואספי חתיך וחלומי (ג'ון קורבט) - ויש את המשפחה הלוחצת והרועשת שלה מהקהילה היוונית שבשיקגו, שלא מפסיקה לעשות לשניהם בושות. אלא שהחתונה ביניהם כבר הייתה בחלק הקודם לפני 14 שנה, ולכן צריך להמציא עלילה חדשה, קלושה במיוחד: הפעם מי שצריכים להתחתן הם ההורים היוונים של ורדלוס שגילו משום מה שהם בעצם בכלל לא נשואים בגלל איזושהי טעות ביורוקרטית שקרתה לפני 50 שנה, וכל המשפחה נרתמת לעזור. ממש 'סברי מרנן'.

אה, ויש גם את הבת הצעירה שרוצה ללכת לקולג' כדי להתרחק מהמשפחה, אבל היא בעצם לא רוצה. מעייף. אז העלילה לא משהו, אבל מה עם צחוקים? אחרי הכל הם משפחה יוונית, צועקים וחמודים ומביכים כאלה. אבל בפעם ה־600 שחוזרים בסרט על הבדיחה שבה כל 30 בני המשפחה מופיעים לכל אירוע ומפדחים את הבת הצעירה, די התחננתי לצאת באמצע. נשארתי עד הסוף, ונחשו מה הבדיחה האחרונה בסרט? בדיוק.

הדבר הטוב ביותר שאפשר להגיד על 'החתונה היוונית שלי 2' הוא שזה סרט לא מזיק. הוא גם לא מצחיק, לא מעניין ולא טוב בכלל. בזבוז זמן.