"פיטר פן", "עליסה בארץ הפלאות", "שלגייה", "סינדרלה" – כולם קלאסיקות אהובות של דיסני המבוססות על אגדות וספרי ילדים. כולם זכו בשנים האחרונות לעיבודים הוליוודיים חדשים ועתירי תקציב בפורמט מצולם. וכולם – ללא יוצא מהכלל – היו סרטים איומים ונוראיים. לרוב הניסיון לשכלל את האגדה עם טאץ' "אפל יותר", אפקטים חלולים ושחקנים תחת איפור כבד (ג'וני דפ האיום ב"אליס", זוכרים?) יצר קולנוע מסורבל וחסר חן.

והנה מגיע "ספר הג'ונגל", ואיתו הפתעה: דיסני מצליחים סוף־סוף לעשות עיבוד מחודש לסרט קלאסי שלהם שלא רק מכבד את המקור — גם זה של דיסני וגם את הספר האלמותי של רודיארד קיפלינג — אלא הוא סרט ילדים כובש ומרגש בפני עצמו. ההפתעה גדולה במיוחד כשחושבים ש"ספר הג'ונגל" הוא מסוג הסרטים שהיו יכולים להתחרבש די בקלות: יש במרכזו שחקן ילד (מתכון לרגעים מעצבנים), הרבה חיות מדברות ותלות מוחלטת באפקטים.

אלא שבדיסני עשו הפעם הכל נכון, קודם כל בבחירת הבמאי. מדובר בג'ון פאברו, האיש שהפך את "איירון מן" ללהיט ענק, ובחר כאן בגישה הוליוודית קלאסית ומלאת ייראה. למעשה, אם מתעלמים מהאפקטים המדהימים, היה אפשר לחשוב ש"ספר הג'ונגל" מודל 2016 הוא בכלל סרט "מפעם" – קולנוע הוליוודי שמאמין ביכולתו לסחוף הורים וילדים לתוך הרפתקה מופלאה ומלאת מוזיקה ומראות מדהימים.

כל המדבבים – ביל מאריי (באלו), בן קינגסלי (בגירה), אידריס אלבה (שיר־חאן) וסקרלט ג'והנסן (הנחש קא) – נבחרו בקפידה ועושים את עבודתם נאמנה. הכבוד שפאברו רוחש למקור של דיסני מ־1967 ניכר כמעט בכל פריים, ויש אפילו שימוש יפה בכמה מהשירים מהקלאסיקה.

יש שיגידו ש"ספר הג'ונגל" מפחיד מדי לילדים קטנים, ובאמת כדאי אולי להרחיק בני 6 ומטה. מצד שני, כשחושבים על זה גם "מלך האריות" וגם "ספר הג'ונגל" המקורי, כמו רוב הסרטים הגדולים של דיסני, היו מפחידים מאוד כשהייתם קטנים ועדיין הם גרמו לכם להתלהב ולהשתנק בסוף. תנו לילדים קצת קרדיט, כמו הסרט.