אני מכה על חטא 1: למרות שאני מבקר קולנוע, ורואה קצת יותר סרטים מהאדם הממוצע, אני די מזניח את הסרטים הדוקומנטרים. למרות שחלקם טובים מאוד, מצוינים ממש, לפעמים טובים יותר מהעלילתיים (הי, בשנה שעברה בחרתי בסרט דוקומנטרי לסרט השנה שלי), עדיין אני רואה הרבה יותר סרטים לא דוקומנטרים מאשר סרטי תעודה.

אבל אם מישהו יעשה פעם את הטעות ויעבד את הסיפור של פרינסס שואו לסרט עם תסריט ושחקנים ושחקניות, זה יהיה פרויקט שייקבר תחת בוז גדול, מכיוון שכל המהות של הסרט הזה היא חיפוש אחרי האמת, בעיקר הפנימית, הפשטת כל העמדות הפנים והטכניקות שאנחנו מציגים בפומבי, והליכה ישר אל הלב, אל הדבר הכי בסיסי בנפש שלנו, ללא מסכות. ואת זה אפשר רק בסרט דוקומנטרי שכזה.

אני מכה על חטא 2:  לפני כמה שנים הפרויקט הזה, שהיה עדיין בצילומים, הוצג בסשן הפיצ'ינג של פורום הקו-פרודוקציות הבינלאומי שמתקיים בישראל. הפרויקט זכה להתלהבות ולמימון מכמה משקיעים באותו אירוע, אבל אני לא הבנתי על מה הרעש. לא הבנתי את הפרויקט. פרויקט על יו-טיוב? באמת? מסתבר שטעיתי. זה פרויקט על אנשים. שמשתמשים ביו-טיוב. אנשים, ובעיקר אשה אחת, קשת יום במובן הכי מילולי של המילה, שרגעי הנחת היחידים שלה הם הרגעים שבהם היא מביעה את כל הבדידות שלה, כל הכאב שלה, כל השמחה, כל העבר וההווה הפגועים שלה – הכל בשירים שהיא כותבת ומבצעת, מקליטה ומעלה ליו-טיוב כדי לקבל קצת פידבק, קצת אהבה, קצת הבנה לנשמה הדואבת.

ואז יושב לו בחור באיזו מדינה משונה שכזו, ישראל, שכל כך רחוקה מניו-אורלינס, המקום שבה יושבת הבחורה הזו. הוא שומע אותה. הוא מרגיש אותה. כל מה שהיא מנסה להעביר בשיר – משהו שם נוגע בו. והוא, בלי ידיעתה בכלל, לוקח את מה שהיא עושה, והופך את זה למשהו גדול, מלא יותר, עם עיבודים וחיים מקוריים משלו.

ופתאום, שיר שיש לו כמה צפיות בודדות, הופך לסנסציית יו-טיוב עם מיליוני צפיות. פתאום, בבת אחת, האשה הבודדה שבקושי מחזיקה את הראש מעל המים, פתאום היא מקבלת אהבה עצומה מכמות דמיונית של אנשים. פתאום, האשה הזו שרק משתוקקת לטיפת אהבה, פתאום היא מקבלת אוקיינוס של לבבות שכולם מקשיבים לה, מרגישים את הכאב שלה.

"פרינסס שואו", הסרט, הוא לכאורה הסיפור הכי צפוי בעולם. מלכתחילה הסרט ערוך כך שאנחנו יודעים שהפגישה בין הבחור הישראלי לבחורה האמריקאית בוא תבוא. מההתחלה אנו נודדים בעריכה חכמה בין חייה של פרינסס שואו בארה"ב, לבין אולפן המיקסים הביתי של קותימאן. אין הרבה בצד הישראלי ברגעים האלו של הסרט, והוא בעיקר משמש הרפיה רגשית, סוג של פאוזה בין פרקי החיים הדרמטיים של הפרינסס (ולשמוע אותה שרה ומדברת מרחיב את הלב, ובאותה נשימה, מרגש עד דמעות, במיוחד ברגעים בהם היא מדברת בגילוי לב נדיר על מה שעברה בילדותה). אם "פרינסס שואו" היה סרט עם שחקנים, הפגישה, סיפור הסינדרלה הזה, היה כל כך בנאלי, צפוי, סכריני,  ובעיקר מלאכותי, עד שהייתי בוודאי מסלק אותו מעל פני בבוז. אבל הסיפור הזה, גם אם הוא צפוי מההתחלה, הוא כל כך יפה דווקא בגלל שכל מהותו היא אמיתית – מישהו באמת רואה את הפרינסס, רואה לתוך הנשמה שלה, והוא מחזיר לה אהבה בדרכו, בטיפול מקורי ואוהב בשירים שלה. מישהו באמת רואה את האמת שלה, ומחזיר לה את האמת שלו. ואי אפשר שלא להיסחף אל תוך הסיפור הזה, שבו האמת הפנימית של מישהי נגעה במישהו בצד השני של העולם. הרגע הזה שבו היא בכלל לא ידעה שהוא קיים, והנה, הוא שם (קצת מזכיר את החלק השני של "שוגרמן", הדוקומנטרי שזכה באוסקר לפני שלוש שנים, שם הזמר האמריקאי גילה באיחור שמאוד אוהבים אותו בדרום אפריקה, והוא בכלל לא ידע את זה).

לא מדובר כאן על פרסום. יש סצינה קצרה בסרט שבה פרינסס שואו הולכת להיבחן ל דה וויס. האשה האמיתית, ביאושה למצוא מישהו שיקשיב לה, הולכת אל בית החרושת הציני והרועש לפרסום של הריאליטי. בוודאי שהיא לא מוצאת שם אוזן קשבת. רק בהתעקשות על האמת הפנימית, בשקט צנוע, רק שם מישהו ישמע אותה. וכנגד כל הגיון, מישהו אכן שומע אותה. וגורם לכל כך הרבה אחרים לשמוע אותה. להרגיש אותה. הסרט הזה מציג את האמת הזו, מגביר את הסיפור הקטן הזה, מרחיב עוד יותר את מעגל האנשים שמקשיבים לפרינסס שואו. סיפור גדול על אשה קטנה. סיפור דמיוני אמיתי על אשה אחת שהאמת שלה היתה קבורה מתחת לטונות של חיים קשים, והנה אור האהבה חודר את החושך הגדול, נותן אוויר לנשימה לאשה אחת.

סרט שמרחיב את הלב, מרגש ויפהפה. מאוד כדאי לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il