(שם הסרט במקור: Chocolat)

באתי להקרנה של "מסייה שוקולד" מאוד פסימי. הסרט הבטיח להיות סיפור הצלחה של בחור שחור בעולם לבן, אבל בתנאים של לבנים. משהו שגורם אי נוחות, כי הוא מרצה בורגנים, אבל לא באמת מנצח את הגזענות. והשייכות של הסיפור הזה מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לכאן והעכשיו של המאה ה-21 נראתה לי תלושה ולא ממש שייכת.

טעיתי.

זה לא ש"מסייה שוקולד" הוא הסרט הכי טוב שיש, אבל הוא בהחלט מפתיע לטובה.

קודם כל, לא מדובר בקומדיה קלילה שתלטף את האגו הבורגני. מדובר בדרמה עשויה היטב.

לא מדובר בסיפור הצלחה של שחור בעולם לבן, אלא במסעו של השחור לשחרר את עצמו. בעולם לבן. "מסייה שוקולד" הופך בהדרגה לסיפור אמנציפציה. אז כן, בהתחלה זה הלבן שנותן לו את ההזדמנות. אח"כ יש את הלבן שגוער בשחור – זכור את מקומך! כי ההצלחה של השחור היא בהסכמתו להיות הסרמטוט של הלבן. אומרים לו שההצלחה היא פרי עבודה משותפת, אבל רק אם השחור מסכים לחטוף סטירות ומכות בישבן על בסיס יומיומי מהלבן. ולצחוק על זה.

בשלב מסוים (ובאופן מדויק יותר – בקטע הקצר שמתרחש בכלא) השחור מתחיל להבין. לקלוט שרק הוא יוכל לגאול את עצמו. שיש בו כשרון שמעבר ליכולת להיות שק החבטות של הלבן. שהוא יכול לעמוד בזכות עצמו. והוא נלחם על זה.

הגדולה של "מסייה שוקולד" היא הפיכת גיבור הסרט השחור לדמות מלאה ועגולה. גאולתו תבוא לו מכשרונו ומיכולת ההתמדה שלו, ומפלתו תבוא בגלל חולשותיו, ולא בגלל הגזענות החיצונית. רושדי זם מספר את הסיפור הזה של שוקולד עם הרבה אמפטיה, גם ברגעיו הלא כל כך נעימים. שוקולד הוא קומיקאי ושחקן מוכשר כשד, אבל הוא גם נהנתן – שתיין, מהמר, רודף שמלות. הוא עולה גבוה מאוד ובהתאמה יורד נמוך מאוד. מצבו של האינדיבידואל השחור תלוי רק בו עצמו, ולא בגזענות הלבנה. וזו הרלוונטיות של הסיפור הזה לימינו, ימים בהם מראית העין היא של קבלה מובנת מאליה של הזר, מראית עין שמסתירה גזענות לא כל כך סמויה. הגאולה תבוא מתוך הקהילה שסובלת את האפליה, ולא ממושיע חיצוני.

לוקח ל"מסייה שוקולד" קצת זמן להמריא דרמטית. בהתחלה זה עוד קצת מקרטע. אני לא מסונכרן עם הקהל שצוחק באוהלי הקרקס, כי ההומור הגזעני הזה לא מצחיק אותי במאה ה-21. אבל רושדי זם בא לספר כאן סיפור דרמטי, והוא עושה את זה בסבלנות. שינויי הטון מדודים, ההומור משולב עם הדרמה, הצילום בתנועה מרשים, העיצוב האמנותי צבעוני ויפה מאוד לעין, ובעיקר – עומאר סי.

כן, ההוא מ"מחוברים לחיים". הוא זכה בפרס הסזאר על משחקו בקומדיה המצליחה ההיא. כי הוא היה פצצת אנרגיה סוחפת. אבל גם בגלל שהוא פשוט שחקן קולנוע מעולה. ב"סמבה" הוא הראה שיש לו גם יכולות דרמטיות לא קטנות, וכאן, ב"מסייה שוקולד" הוא פשוט סוחב את כל הסרט על כתפיו. הכל בעבודת הגוף של עומאר סי. הוא מצליח להעביר אלי את כל קשת הרגשות, את כל ההסטוריה של הדמות שלו, כל מה שיושב עליו, את כל ההשפלה שעבר כל ימי חייו, איך הוא מצליח לצחוק על זה, מתי זה מצטבר והופך ליותר מדי, איך הנהנתנות שלו היא בעצם סוג של תרופה למכאובי הגזענות היומיומית שהוא סובל ממנה, איך הוא משחרר את עצמו מהתלות בלבן ויוזם בעצמו את הפרויקטים הבאים שלו, את ההצלחות וההפסדים הוא הופך לשלו – והכל בעבודת הגוף הנפלאה של השחקן האדיר הזה, עומאר סי.

אז כן, יש רגעים שהסרט הזה קצת מסביר את עצמו יותר מדי, ויש רגעים שבהם רושדי זם לא נסחף מספיק עם הרגעים הקומיים (כי הוא במוד דרמטי), אבל גם ברגעים הפחות טובים עומאר סי מחזיק את הסרט הזה בחיים. ברגעים היותר טובים (ויש לא מעט כאלו) מצטרפים אל סי צוות שחקנים נרחב שתומך היטב מאחור (במיוחד שמחתי לפגוש את אוליבייה גורמה, הקבוע של האחים דארדן, בתפקיד מנהל קרקס. הוא, כמובן, מצוין. כמו תמיד), וברגעים האלו רושדי זם יודע איך לרגש ולסחוף, כמו גם פשוט לתת את הבמה לעומאר סי. וזה עובד.

אז "מסייה שוקולד", סרט שיש בו יותר ממה שנראה במבט ראשון, ושווה לגלות את זה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il