(שם הסרט במקור: El Olivo)

איך יראה העולם בעוד אלפיים שנה? – מקווה שבני האדם יעשו אותו טוב יותר

צריך לומר מראש – יש לי הרבה תלונות לסרט הזה, אבל בשורה התחתונה מדובר ביצירה יפה ורגישה. חבל רק שהיא לא יותר טובה.

איסיאר בויאן*. שחקנית ג'ינג'ית שהפכה לבמאית משובחת.

עם הסרטים באו הפרסים, ועם הפרסים באו עוד סרטים. "קח את עיניי", שביימה לפני קצת יותר מעשור, היה סרט שחרג ממדורי הבידור, והפך לדיון רציני בספרד על מעמד האשה, ועל האלימות שגברים מפעילים כנגד נשים כדי לשמור על ההגמוניה הגברית בחברה. ומאז בויאן מביימת סרט אחד מדי כמה שנים. בדרך כלל מנקודת מבט נשית (את רוב הדברים שעשתה לא יצא לי לראות, אבל אהבתי את מה שראיתי: את סרטה הראשון מאמצע שנות ה-90 "האם את לבד?", את "מטאהאריס" מלפני עשור בערך, וכמובן את "קח את עיניי" העוצמתי).

בן זוגה של בויאן בחיים הוא פול לאברטי, התסריטאי הקבוע של קן לואץ'. ועכשיו הוא גם התסריטאי הקבוע של בת זוגו. לואץ' עושה סרטים על עוולות חברתיות. בויאן עושה סרטים על נשים בעולם של גברים. אני לא בטוח שלאברטי יודע לכתוב נשים, כי לפי "עץ הזית" התוצאה קצת צולעת, שלא לדבר שהשילוב של סרט נשים עם סרט צדק חברתי לא עולה יפה כאן (כל קטעי ה"חברה העשירה הזו עושקת את העניים עם עץ הזית שלה" נשארים לא מפותחים ושטחיים בסרט הזה).

כי גיבורת הסרט היא בחורה צעירה. יש לה קשר חזק עם סבא שלה, והיא כועסת על אבא (הבן של הסבא). התסריט מתקשה לפרט מה בדיוק כואב לבחורה הזו, למה היא נמצאת במצב של אין מוצא בחיים שלה. אנחנו רואים אותה מסרבת לבחור שכנראה אוהב אותה, ובמקום זה מבלה לילה שתוי עם בחור מזדמן. אבל קשה להבין מהתסריט את הגרעין של ההרס העצמי הזה. מה גם שכל מה שקשור לסבא ולעץ הזית – התסריט נזקק מדי פעם לפלאשבקים לזמן שהיתה ילדה כדי למלא את החסר, ועדיין חסר בסיס רגשי לאשה הזו, עכשיו בבגרותה.

לוקח גם הרבה יותר מדי זמן עד שהבחורה הזו יוצאת למסע להחזרת העץ. כי רק אז הסרט מצליח להמריא קצת. כשהסרט בתנועה הוא צובר אנרגיה, ומפסיק להיות תקוע. ואז נכנס סיפור החברה הגדולה מול האינדיבידואל הקטן, והוא נשאר לא מפותח.

אבל לזכות הסרט צריך לומר שתי מילים: אנה קסטיו.

השחקנית הראשית מגלמת את הדמות של הבחורה הצעירה הזו, והיא, כמעט לבדה, מחזיקה את הסרט הזה בחיים. יש בה משהו רגשי עמוק מאוד שנגע לליבי. את כל ההסברים הפסיכולוגים החסרים בתסריט למצבה של הבחורה הזו בנקודת הזמן הספיציפית שבה מתרחש הסרט – היא איכשהו הפנימה. ברור לחלוטין ממשחקה של קסטיו שמשהו כואב לבחורה הזו. לא ממש ברור מה, אבל מהדרך שבה היא מגלמת את הדמות הזו מאוד מסקרן לגלות.

קסטיו נתמכת בקאסט טוב, גם להם חסרים הסברים שמניעים אותם, אבל גם הם מציגים עבודת משחק שמראה שהם הפנימו אל המצב שלהם, גם אם לצופים חסרים נתונים. ואיכשהו הסרט הזה נשאר בחיים בעזרת המשחק של הקאסט הזה, בהובלת קסטיו. וכך, האינטראקציה האנושית הזו, כנגד החברה המסחרית הגדולה, ולמען אהבת האדם, מגיעה בכל זאת ללב שלי. קצב נכון של סיפור (כלומר, מהרגע שהמסע יוצא לדרך. עד אז הסרט קצת תקוע), בימוי אינטלגנטי (שנותן לצופים, לרגעים, להבין דברים לבד), איכשהו בכל זאת מכסים על תסריט שאולי היה צריך לעבור עוד דראפט או שניים לפני שיצא לצילומים. כמו שאמרתי בהתחלה, סרט עם לא מעט פגמים, אבל יפה בכל זאת.

* את סרטה הראשון, ?Hola, Estás Sola¿ כתבה בויאן בשיתוף עם חוליו מדם. סרטו האחרון של מדם עולה בעוד שבועיים בישראל. אתם תשמעו עליו הרבה ביקורות רעות. אני דווקא אהבתי אותו. עוד שבועיים אני גם אנסה להסביר למה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il