"החולמים מבבילון", יום שישי, 17.6, 21:00, הוט 8. ש.ח: שבת, 18.6, 22:20

מה יהיה לנו: קבוצת עולים מחבר העמים הקימה צוות ברייקדאנס מעולה, אבל ממלחמת הקיום הקשה הריקוד לא משחרר. סרט על דמויות שלא תמצאו ב"מחוברים".
יש לי חשד כבד - ולא פעם אני מתעצבן - כשיוצא לי לצפות בחבורת ישראלים מבצעת ברייקדאנס. קל לי יותר לקבל מאמריקה את המיליארדים שלה (אף על פי שעד היום אני לא מבין למה היא מחלקת לנו אותם ואיך נתניהו מתמקח עם אובמה). מוציא אותי מהכלים לראות את הכניעה הטוטאלית לתרבותה. כבר אי אפשר ללכת ברחוב ולמצוא חנות עם שלט בעברית. לא שאני מצפה מרקדני הרחוב שלנו לבצע בפינות רחוב את "שיבולת בשדה", אבל אם המוזיקאים המקומיים מחפשים פה ושם דרך עצמאית משלהם, הברייקדאנס המקומי משוכפל על כל תגיו ודקדוקיו, בגדיו וג'סטות השפה וההתנהגות מאחיו הבוגר, הנושם והזועם של גטאות אמריקה.
אי אפשר לחלוק כמובן על כך שברייקדאנס הוא צורת ביטוי מדויקת של זעם ביחס, למשל, לסלסה החושנית, שגם היא צמחה מרחובות זועמים בקריביים, אבל נשארה בגדר החרמנות המאופקת. הברייקדאנס התרנגולי צורח כל הזמן תחזיקו אותי, וזעם הוא סחורה שעוברת מצוין לסוחר בפרוג'קטס בהארלם, כמו גם בשולי אשדוד, שם מתרחשת עלילת "החולמים מבבילון". 

למשתתפי "החולמים מבבילון" ישנן כל הסיבות לפלוט סילוני קיטור על הסיטואציה המחורבנת שהחיים תקעו אותם בה. הם עולים מארצות חבר העמים או בנים למשפחות כאלו ונושאים על גבם בעיות אופייניות של דור ראשון ושני להגירה: חסרון כיס, בדידות, התמודדות עם בירוקרטיה.  מיקסר, הדמות המרכזית בסרט, צעיר בשנות ה–20 לחייו, חי עם בת זוג פלוס אחת ועוד אחת בדרך, מנסה להחזיק בשלט רחוק את אחיו ואחותו המתגוררים עם אמו הקורסת בשכרות ובן זוגה המכה אותה. הוא מנסה להעביר את אחיו לביתו אבל המערכת הסוציאלית אוסרת עליו.

החולמים מבבילון. צילום: רומן שומנוב
פוטר הוא חייל המתגורר עם אמו, אישה חולה המחלקת את זמנה בין בילוי מול המחשב לבין איסוף כפייתי ותיקון בגדים שאין לאיש חפץ בהם, ודחיסתם בערימות לדירה קטנטנה. ביחד עם עוד מספר חברים, מקימים מיקסר ופוטר צוות המתמודד לקראת אליפות העולם בברייקדאנס. הסרט עוקב אחרי אימוני הקבוצה, אבל אחרי פתיחה אמריקאית מעוררת חשד הברייקדאנס הופך למשני, מסד שעליו נשען הסיפור. המצוקה הישראלית, על צורותיה השונות, נדחפת לחזית.
"החולמים מבבילון" הוא סרט שנתקע לצופה בגרון. לא לבלוע, לא להקיא. בעיקר לא לבלוע. למרות הניצחונות המרשימים של צוות ה"אנסטופבולז" (זה השם שבחרו לעצמם, ואין לי כוונה לכתוב אותו כאן פעם נוספת), הם שבים תמיד למציאות קשת היום באשדוד. אין תהילה בחייהם שם. רק אם שיכורה שהולכת לעולמה, ילדים שנשלחים לפנימייה, ואם שאוגרת בגדים באותה כפייתיות שהיא אוגרת מזון מצחין במקרר מבית התמחוי הסמוך. 
"החולמים מבבילון" הוא סיפורם של האנשים שאותם תפגשו בסרטי דוקו בהוט 8 וביס דוקו. הם עוד לא מצאו את הברייקדאנס שלהם שייקח אותם אל אזורי הזוהר הצלופני המרשרש, הנוצץ, התל אביבי של, נאמר, "מחוברים". כי "מחוברים" האחרונה נפלה לטעמי מכיוון שהייתה בדיוק עוד מאותו דבר. הדמויות גרמו לי לפהק. עד כמה יכולה נפשו של צופה לקחת חלק בנפתולי שקשוקה של נפש אמן המתלבט אם לפרוק ארגז אחד או שניים ולהציב את הספרים שבהם בארון במסדרון בין החדרים. 
עימות בין מיקסר לאמו השיכורה שאינה דואגת להניח אוכל על השולחן לשני ילדיה הרעבים יכול להוות סצינה מרעננת לקאסט של "מחוברים". צילומי האם על ערש דווי יכולים להשיג מטרה כפולה: שטוזה ישר לבטן של הצופה, ושטוזה לבטן של איזה פקיד בעל כוח, שמי יודע, אולי משהו עוד יזוע בה, והוא יחליט להתלבש על המצוקה הזו ולחולל בה שינוי. ואז עוד תראו איזה ברייקדאנס נהדר יהיה לנו כאן.

"סמירה", יום ראשון, 19.6, 21:00, הערוץ הראשון
 

מה יהיה לנו: מה מניע אישה ואם לילדים לעזוב יום אחד את ביתה ולבצע פיגוע התאבדות בשטח ישראל? סרט רע במיוחד מנסה להסביר לכם. אמא שלי, שתהיה בריאה, כמה סגרים ומחסומים מעצבנים שתציבו בפניה, לא תעלה לעולם על דעתה הפולנייה להתרחק יותר מכמה מטרים מפיות ילדיה, שתמיד מחכים לעוד שניצל ועוד טוסט. ובוודאי שאין מה לדבר על לעטות על גופה חגורת נפץ וללכת להתפוצץ באופן סופי בבית קפה סמוך. 
על כן הסרט "סמירה" הוא נכון במקומו ובזמנו: מה מניע את התופעה המחרידה שבה נשים, אמהות, המתגוררות בשכנות כה סמוכה זו לזו, יוצאות יום אחד מדלת ביתן, משאירות מאחור ילדים, לפעמים אפילו תינוקות, ומבצעות את המעשה הבלתי נתפס של פיגוע התאבדות.
דלית קימור וענת ברזילי, יוצרות "סמירה", בחרו בהכרעה אמנותית לחקור את התופעה בשיטת הדוקו–דרמה: כלומר, סרט בדיוני שבו משחקות דמויות בדיוניות, המתבסס לפחות בחלקו על אירוע או אירועים שהתרחשו במציאות. מי שאוהב את זה ככה, יהיה מרוצה. מי שלא - כמוני - יתפתל בכיסא בחוסר נוחות לנוכח הזמן המתבזבז על צורכי סרט דרמה לגמרי לא מוצלח. השאלה אם פאהד אהב את סמירה על באמת עד עמקי לבו, או סבב אותה בכחש, ותהומות צערה של סמירה המרומה - אלה חומרים המשתייכים לעולם אופרות הסבון הפלסטיני. 
אלא אם כן הסרט "סמירה" מיועד למשרד החינוך ולצעירי חטיבת הביניים, כי רק שם ניתן לקבל אותו בהבנה. אחרת הוא כמעט עלבון לצופה הבוגר. תופעת הנשים המתאבדות ראויה ללמידה ולניתוח מעמיק, שבוודאי נעשה בקרב כוחות הביטחון. גם מי שאינו מצוי ברזי הדברים, כמו מרבית הצופים, זכאי לדעת וסקרן לדעת אותם. יבבות של כאילו סמירה מול שאגות של חוקר שב"כ מדומה הן לא דרך מכובדת להרבות דעת. באותה מידה של כובד ראש יכלו יוצרות הסרט להציג את העלילה דרך ריקוד מחול עם טקסטים מוקרנים על הקיר שממול. 
רוצים לדעת מדוע ביצעה סמירה את הפיגוע? לא סתם היא יצאה מהבית והשאירה את כל עולמה מאחוריה. אז בעלה, שלא הרבתה להעניק לו ילדים, לקח על פניה אישה שנייה, חדיג'ה. והנה חדיג'ה והבעל הולכים בבית כשפניהם מרוחות בחיוכים, וסמירה יושבת לבדה, זנוחה ועצובה. אוי אוי אוי. והנה המפעילה שמזהה את מצוקתה מתחילה לספר לה על הגיהינום ועל גן עדן שמי שמגיעה לשם מקבלת ארמון עם 80 אלף משרתים, לא פחות, וחוזרת להיות בתולה ומתחתנת עם שהיד. 
והנה נותן בה פאהד החתיך את עיניו חורשות הרעה ומבחין במצוקתה ומתחיל להתקרב אליה ולסובב אותה על האצבע. בחיי, גם אני מבולבל עכשיו. אולי גם אני קם מהכורסה והולך לעשות פיגוע מהאוכל שנשאר במקרר מהחג.