זוכרים איך משחקי מחשב ישנים היו נפתחים בסרטונים שהציגו את ההקדמה לסיפור באנימציה ממוחשבת שנראתה מרהיבה לעין בצפייה הראשונה וצ'יזית להפליא בכל צפייה אחרי זה? ככה בדיוק נראית הגרסה הקולנועית ל'וורקראפט': כמו הקדמה בת שעתיים למשחק מחשב שרוב הזמן נראה מיושן ומקרטע להפליא. וגם אם היה חזון בסרט הזה – שאמור להיות הפרק הראשון בסדרת פנטזיה סטייל 'שר הטבעות' – הוא נבלע בים של באגים.

לדעתי הביקורות שמתייחסות ל'וורקראפט' כאיזשהו אסון קולנועי, סרט נלעג ובכייה לדורות, קצת מוגזמות. גיימרים ומעריצי המשחק עלולים אפילו ליהנות ולהיות מופתעים לטובה, ובעיניי הוא עדיף על כל אחד מסרטי 'ההוביט'. למרות כל בעיותיו, ב'וורקראפט' יש לכל הפחות אהבה למקור וניסיון כן להפוך את הסיפור הרזה שבבסיס סדרת המשחקים לסרט אפי ומפואר על המלחמה בין בני האדם לאורקים האימתניים. אלא שעם כוונות טובות לא קונים גם במכולת וירטואלית. והבמאי דאנקן ג'ונס, הבן של דייויד בואי, שהצטיין עד עכשיו ביצירת סרטי מד"ב קטנים ומעניינים, נפל כאן לבור בהפקה ההוליוודית הגדולה הראשונה שלו.

לפני הכל, 'וורקראפט' הוא סרט עם מחסור חמור בכריזמה. בתור סיפתח לטרילוגיה שאמורה להציג לנו יקום קולנועי חדש וגלריה שלמה של דמויות מסקרנות ומלהיבות - ביניהן מצביא מהולל ומכשף מסתורי – הוא עושה עבודה מחורבנת. יש פה יותר מדי שחקנים חיוורים ולא מספיק טובים שעומדים דקות ארוכות וממלמלים קסמים וכשפים, בסרט שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

בעיה נוספת מתעוררת כשג'ונס מחליט להקדיש חלק ניכר מהעלילה לצד של האורקים ולהוכיח לנו שיש גם אורקים טובים ויפי נפש שרוצים לעזור לבני האדם. יש אפילו רומן בין־גזעי בין אורקית "רק־קצת־מכוערת" לבן אנוש, וברגעים האלה הסרט הופך שלא בכוונה לסרט בוליוודי נלעג. מינוס השירים, תודה לאל.