למרות שהצפייה ב"מועדון שנות ה־80" היא בגדול חוויה כיפית ומענגת, בטח לכל מי שעדיין מזמזם לעצמו את המילים של להיטי דוראן דוראן והקיור בכל הזדמנות שבה הם בוקעים מהרדיו, לא יכולתי להימנע במהלך הצפייה בו מתחושה קצת מציקה. אנסה להסביר: הסרט הנוסטלגי הזה, על חבורת תיכוניסטים שמקימים להקה בדבלין הענייה של האייטיז, עם פסקול שמורכב מלהיטי להקות התקופה שנמצאות היום בעיקר ב־VH1 קלאסיק, הזכיר לי בעיקר אמירה חכמה שאמר פעם אחד המרצים שלי כשהייתי סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. אחד התלמידים הגיש תרגיל קצר ויפה על פרידה, כשבפסקול מושמע מתחילתו עד סופו שיר של הביטלס — מרגש ונוגע כמובן. "אוקיי, אז הסטודנט המוכשר ג'ון לנון יתקבל בסוף השנה למגמת בימוי, אבל מה איתך?" עקץ המרצה שלנו, הבמאי החכם איתן גרין, את הסטודנט חובב הפסקולים המרגשים.

באופן דומה, יש ב"מועדון שנות ה־80" משהו קל מדי. קצת כמו גיבוריו, תלמידים פעורי עיניים שמקימים להקה כדי להרשים בחורה, יש בו משהו חקייני, שנסמך על הכישרונות הענקיים שמרצפים את הפסקול. אבל האם הוא עצמו אומר משהו חדש? העלילה היא סיפור התבגרות סטנדרטי לגמרי על תלמיד שעובר לבית ספר חדש בשכונת מצוקה, ומוצא גאולה ואהבה דרך מוזיקה.

רוב הזמן זה מתוק ולעיתים גם מרגש, אם כי צריך להודות שהבמאי ג'ון קארני, שזהו סרט השלישי שעוסק בגאולה דרך מוזיקה אחרי "פעם אחת" הנפלא ו"התחלה חדשה" הסתמי, פונה שוב לכיוונים קצת הוליוודיים, במובן הרע של המילה. הכל מגיע לדמויות בקלות רבה מדי, כמו למשל גיבור שמוצג בתחילה כזמר זייפן שלא מבין דבר במוזיקה והופך תוך שתי סצנות לכישרון ענק. התוצאה חמודה, אבל זה לא "הקומיטמנטס". סתם קלטת אוסף נחמדה.