"מוצאים את דורי" מבהיר כבר מהסצנה הראשונה למה פיקסאר הם אולפן שנמצא רמה אחת מעל כולם. זה לא בגלל האנימציה המרהיבה או ההברקות הבלתי פוסקות, אלא בגלל האופן המופלא שבו הם גורמים לנו להזדהות עם גיבוריהם. כאן פיקסאר שמים במרכז את דורי, הדגה שסובלת ממחלת השיכחה (בדיבובה של אלן דג'נרס) שהייתה דמות משנה ב"מוצאים את נמו" לפני 13 שנה.

והפלא ופלא: בניגוד למה שעשו למשל האולפנים המתחרים בהמשכונים של "המיניונים" - כלומר להמשיך לצחוק עליה ולראות בה דמות "חמודה" ומטופשת - מחליטים בפיקסאר להתייחס מההתחלה ברצינות מוחלטת למחלה של דורי ולקושי שהיא מציבה בחייה. בכך הם עושים מעשה יפהפה ונותנים פנים אנושיות, דרך דגים הפעם, להרבה ילדים שמתמודדים בגבורה יום־יום עם מוגבלות, פיזית או נפשית. כל ילד וכל הורה לילדים במצב הזה יתרגשו עד דמעות, כשהם יראו את בן דמותם על המסך הופך לגיבור במלוא מובן המילה.

זה לא אומר ש"מוצאים את דורי" הוא סרט כבד ראש. להפך, ב"דורי" פיקסאר חוזרים למוד קליל יותר יחסית ל"הקול בראש" מאשתקד, ומקפידים לעטוף את העיסוק בנושאים רציניים בסרט הרפתקאות קיצי וכיפי, עם שילוב מדויק בין צחוק לדמע.

המסע של דורי למציאת משפחתה מרופד בכל הטוב שפיקסאר כבר הרגילה אותנו אליו: למשל סדרה אינסופית של דמויות משנה קומיות שכל אחת מהן סובלת משריטה אחרת (לפנתאון תיכנס דמותו של תמנון תחמן בדיבובו של אד אוניל, הלא הוא אל באנדי מ"נשואים פלוס"), הרבה מרדפים ורגעים מותחים לצד רגעי סלפסטיק טהור, וכמובן אנימציה נהדרת הן של הים והן של גן חיות תת־ימי שאליו מגיעות הדמויות. אולם חייבים להודות, דווקא בתחום האנימציה הפעם פיקסאר לא ממש מחדשת.

אך במהלך שאינו אופייני לפיקסאר, הבמאי אנדרו סטנטון מרשה לסרט להפוך לפרקים, בעיקר לקראת סופו, לבעל סצינות מטורללות ואנרכיסטיות במיוחד — שמתאימות דווקא יותר לסרטוני "באגס באני". אולי זה העיסוק הלא שגרתי של "דורי" בשיגעון ובמחלות נפש שנתן דווקא פתח לרוח קצת סוריאליסטית, גם אם בסוף היא לא באמת חתרנית או מחדשת. התוצאה היא סרט פשוט כיפי להפליא.