כלום לא קרה

כמו דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ", גם צופי הקולנוע משתוקקים להסיט את הווילון ולהציץ למקום שממנו נובע החיזיון האורקולי. להגשמת המשאלה נרתמו לא מעט יוצרים שמאסו בכוחניותה ושטחיותה של הוליווד. בימאים כמו בילי וויילדר ("שדרות סאנסט"), רוברט אלטמן ("השחקן") והאחים כהן ("ברטון פינק") אף הגיעו לכמה משיאי הקרירה שלהם בעודם נועצים את שיניהם בעכוזה המרופד של התעשייה.

הבמאי בארי לווינסון והתסריטאי ארט לינסון החתומים על "מה בדיוק קרה?" הם אנשי מקצוע ותיקים שמכירים היטב את התעשייה, אך אינם אמנים בסדר הגודל שהוזכר. אין בסרט סאטירה ארסית או חשיפה מטלטלת של אמיתות נסתרות. לטוב ולרע - ובעיקר לבינוני - זהו מבט מציאותי ומדויק על תעשייה שלפעמים ניתן לטעות ולחשוב שיש קשר בינה לבין אמנות.

ארט לינסון אינו תסריטאי מקצועי אלא מפיק הוליוודי של סרטים כמו "הבלתי משוחדים", "היט" ו"מועדון קרב". ב-2002 הוא כתב את הספר האוטוביוגרפי "מה בדיוק קרה? מעשיות מרירות מקו החזית של הוליווד", שם שמסגיר את מעמדו ואת עמדתו כלפי התעשייה. הסרט ממזג כמה מהאנקדוטות של הספר לעלילה שבמרכזה ניצב בן (רוברט דה נירו), מפיק הוליוודי המבוסס על דמותו של לינסון.

חיים של אחרים

הסרט מתחיל ומסתיים בצילום משותף של מפיקים הוליוודיים למגאזין "ואניטי פייר". הפכפכותה של התעשייה מומחשת במיקום המשתנה של כל מפיק – במרכז או בצד ועל יד מי הוא ממוקם. אך מה מעמדו של בן? השבועיים שלאורכם נפרשת העלילה, הניסיון שלו לאזן בין הפרויקטים המקצועיים וחייו הפרטים המעורערים, יסתיימו בתשובה ברורה לשאלה זו.

הבעיה הראשונה קשורה בסרט שהפקתו עומדת בפני סיום, שבועיים לפני הפרמיירה המתוכננת בפסטיבל קאן, עם תוצאות קטסטרופליות בהקרנת המבחן. הבמאי הבריטי השאפתן ג'רמי בורנל (מייקל ווינקוט) יצר חזון ברוטאלי שמסתיים בירייה בראשו של כלבו הנאמן של גיבור הסרט (שון פן בהופעת אורח). הקהל המבועת מקלל את היוצרים בשאלוני ההערכה. לו (קתרין קינר), מנהלת האולפן שמימן את הסרט, עומדת לכפות רשימת תיקונים ארוכה במטרה לצמצם את ההפסדים הצפויים.

הבעיה השניה מתפתחת ימים ספורים לפני תחילת הצילומים של סרט בו מככב ברוס וויליס (המופיע בתפקיד עצמו). הוא מופיע עם משקל עודף וזקן של רב אורתודוכסי שעליו הוא לא מוכן לוותר כחלק מ"תפיסתו האמנותית". בן לכוד בין כוכב קפריזי שהתעקשותו מסכנת את ההפקה ומנהל אולפן שעומד לתבוע אותו במקרה שצילומי הסרט ירדו לטמיון.

וויליס. התפיסה האמנותית כמכשול כלכלי

מלבד בעיותיו המקצועיות, בן מתמודד גם עם ההשלכות של חייו המשפחתיים הלא יציבים. את עולמה של זואי (קריסטין סטיוארט), בתו מנישואיו הראשונים, הוא לא ממש מכיר למרות שהוא מסיע אותה מדי בוקר לתיכון. עם קלי (רובין רייט פן), אשתו הפרודה מזה שנה מנישואיו השניים, הוא מנהל מערכת יחסים שבה הם מתקרבים ומתרחקים לסירוגין. יועצת גירושים שתפקידה לגרום להם ללמוד להיפרד ומכר של בן, תסריטאי בשם סקוט סולומון (סטנלי טוצ'י), שכנראה שוכב עם אשתו הפרודה, רק מסבכים את הדינמיקה בין בני הזוג הפרודים.

ב"אמנות" כמו באמנות

חלק גדול מ"מה בדיוק קרה?" מתנהל ככרוניקה המתארת בנאמנות את שגרת חייו של בן. ג'יפ הפורשה שלו מניע אותו על האוטוסטראדות של לוס אנג'לס, אוזניית בלו-טות' מחוברת באופן תמידי לאוזנו, הוא מנהל שיחות ונע מאולפן לפגישה, למסעדה ולבתים בהם גרים ילדיו ונשותיו. זה אולי מאוד אמין, אך לא תמיד מעניין.

בהשוואה לסרט כמו "כל הג'אז הזה" (בוב פוסי, 1979), שעוסק במשבר של היצירה וחייו הפרטיים של כוריאוגרף (ובן דמותו של הבמאי), ניכרים ההבדלים הגורמים ל"מה בדיוק קרה?" להיות סרט בינוני: בן אינו יוצר אלא מתווך בתעשייה, וברמה האישית הוא אדם מעט כבוי. דה נירו מוכיח את כישרונו הקומי בהופעה מאופקת ומדויקת (בשונה מהופעותיו בסרטים כמו "בואו נדבר על זה"), אך הדמות שלו פשוט לא כל כך מעניינת.

בשונה מ"כל הגאז' הזה", שלושת חלקיה המרכזיים של העלילה אינם משפיעים ישירות אחד על השני. הם לא מתחברים לרגע שיא ולכן נותרים מישורים מבודדים של בעיות בחיי הדמות. זה מציאותי יותר, אך גם מוגבל מבחינה דרמטית וסמלית.

ובעניין זה, היחס לאמנות, מצוי ההבדל מהותי. "מה בדיוק קרה?" מתאר בצורה קולעת את היחס המזלזל של התעשייה למימדים האמנותיים. בחדר המתנה מול חדרה של מנהלת האולפן, יש על הקיר צילום ענקי ומאיים של עין דינוזאור

ומתחתיה כתוב "810 מיליון דולר". תמצות קולע של מהות התעשייה שבה, כך אומר בן, מה שחשוב הוא "לא במאי, לא כוכבים ואפילו לא כותרת - רק מספר, מספר גדול".

אך העמדה הסאטירית של הסרט כלפי התעשייה הופכת לגורפת גם ביחס לאפשרות ליצור דבר מה בעל ערך אמיתי. מילא ההומור על קפריזות של כוכבים, אך גם היצירה שאותה רוצה האולפן לשנות נראית כמו פרודיה נפוחה, ולכן התעקשותו של הבמאי גובלת בגיחוך. ואולי לווינסון ולינסון, למרות שהצליחו ליצור סרט משכנע על המציאות ההוליוודית, אינם מוכשרים מספיק בכדי לבנות "סרט בתוך סרט" שישכנע כי בהוליווד יש גם אמנות אמיתית.