זה נראה כמו באומבך, זה מרגיש כמו באומבך, אבל בסרט "הרומן של מגי" אין למצוא שום עקבות לנוח באומבך. זאת מהטעם הפשוט שרבקה מילר היא שכתבה וביימה אותו. באומבך ("בין השורות", "כשנהיה צעירים"), למי שאינו מכיר את השם, הינו הבן היקיר של הקולנוע העצמאי בנוסח הניו יורקי המתחכם שלו, והסיבה לאזכורו התכוף נובעת מהעובדה הבסיסית שכל סצינה בסרטה של מילר נראית כמו יצאה זה עתה תחת ידיו של אותו באומבך. אבל לא.

זה הולך ככה: מגי (גרטה גרוויג) רוצה להביא תינוק לעולם, אבל מאסה בחיים לצד הגברים אטומי הרגש. בחיפושיה אחר תורם זרע היא מאתרת את גאי (טרוויס פימל המשעשע), שבחיי היומיום שלו מתעסק בייצור ובשיווק עצמאי של מלפפונים חמוצים. בדיוק כשמגי משתכשכת לה באמבטיה, ומשתדלת לבצע בגופה הזרעה מלאכותית, פורץ לחייה ג'ון המבולבל. ממש כמוה, גם ג'ון (אית'ן הוק הנרפה) מרצה באוניברסיטת ניו יורק, אבל את עיקר זמנו הוא מקדיש לכתיבת הרומן הגדול שלו. 
 
ג'ון המקסים נכנס לחייה של מגי, אלא שהוא נושא גבנון לא פשוט. הוא נשוי לז'ורז'ט (ג'וליאן מור המרגיזה) הדעתנית, שהיא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה המתחרה, ומרבה לחרוש את הכנסים המדעיים הבינלאומיים. כשהיא בחו"ל, ג'ון מופקד על שמירת צמד הצאצאים שלהם, מה שהופך את מגי לבייביסיטר קבועה של ילדיו.
 

שלוש שנים מאוחר יותר, מגי וג'ון חובקים את בתם הג'ינג'ית. ג'ון עדיין טורח על כתיבת הרומן הגדול, ומגי נופלת מהרגליים מרוב התעסקות בחינוך הילדה שלה, ובשמירה על ילדי ג'ון האחרים. וכל אותו הזמן ממשיכה ז'ורז'ט לחרוש את הכנסים המדעיים לסוגיהם, אך מוסיפה גם להיות מעין צלע נוספת במשפחתו החדשה של האקס ג'ון. מדוע אם כך, תוהה בינה לבין עצמה מגי, שג'ון הבטלן לא ישוב לחיק ז'ורז'ט התלותית, וכך יוסר מעליה עול הדאגה המתמדת לרווחתם של צמד הצאצאים של ז'ורז'ט המתנשאת. וסביב תוכנית פעולה זו טווה מילר את הקומדיה החברתית שלה.
 
מתוך: "הרומן של מגי" צילום: יח"צ
מתוך: "הרומן של מגי" צילום: יח"צ

 
עם שורות דיאלוג שנונות (נניח), שכמו יצאו זה עתה מאיזה סיטקום מצליח, ועם תיאור של חוג חברתי ניו יורקי מעודכן, מנתבת מילר ("הבלדה על ג'ק ורוז", "חייה של פיפה לי") את הבדיחה הנמתחת מדי. מילר היא סוג של אתרוג מהודר שהביקורת האמריקאית אינה מעיזה לשרוט את דופנותיו. הייחוס המשפחתי המופלג שלה (הוריה הם המחזאי ארתור מילר וצלמת הסטילס אינגה מורת', ובעלה הוא לא אחר מאשר דניאל דיי לואיס), מותיר סביבה מרחב פריבילגי שלא היה מבייש אפילו את וודי אלן, ש"הרומן של מגי" מזכיר באופן חשוד כמה וכמה מסרטיו.
 
מכשלתו של "הרומן של מגי" נובעת בעיקר מההתחכמויות המרובות שמילר זורעת לכל אורכו, ואלה כוללות גם מעורבות של דמויות נוספות בגילומם של מיה רודולף וביל היידר, מוותיקי "סאטרדיי נייט לייב". בכלל, דומה שהסרט אינו שואף להיות הוא עצמו, אלא גרסת כיסוי לעשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה שהתעסקו באותו חוג חברתי משכיל, עצבני, מודע לעצמו, המפוזר במרחב שבין הקמפוס של  NYUלזה של קולומביה.
 
אגב, שורות הפתיחה של טקסט זה, השוללות מכל וכל את נוכחותו של באומבך בסרט, הן בבחינת רמאות גמורה. באומבך נוכח כאן בכל סצינה. בעיקר משום שתפקיד מגי הופק בידי גרטה גרוויג המרגיזה, זוגתו בשנים האחרונות וכוכבת סרטיו ("גרינברג", "פרנסס הא", מיסטרס אמריקה"), והסרט מצולם על ידי סם לוי, שהוא הצלם הצמוד של באומבך.

"בין הגדרות"

אבי מוגרבי חוצה את הקווים, או לפחות עובר למדרכה שממול. מוגרבי, מהנחושים שבעושי הסרטים הפוליטיים בארץ, מלווה במצלמתו זה 20 שנים ויותר את הפרויקט הציוני על מכלול כשליו. בסרטיו עד כה נהג לתצפת על תופעות שהגדירו את ההוויה הציונית, לסמן אותן, לבקר אותן, ולעתים קרובות אף להגחיך אותן. 
 
כך זה היה בסרטו "יום הולדת שמח, מר מוגרבי", שהתעמק בבלוף חגיגות יובל העצמאות ה־50 למדינה, וכך גם ב"כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון", שליווה את מסע הבחירות של אריאל שרון. בסרטו "אוגוסט" ניסה מוגרבי להתמודד עם האלימות הטבועה בחברה הישראלית, וב"נקם אחת משתי עיני" הוא מתחקה אחר עקבות החריש האידיאולוגי שמותיר החינוך בתודעתם של ילידי המדינה שטופי המוח. מתצפת, מסמן, מבקר קשות ולועג לתופעות השונות.
 
והגיעו הדברים לשיא מחודד בסרט "Z 32" שהופק ב־2008, ובו שרטט מוגרבי מכלול של טכניקות הסתרה ששוכללו כאן מאז 1948. הסתרת האפליה על רקע לאומי, הטמנת הראש בחול בכל הקשור לאלימות של הכיבוש, ושכלול מנגנוני הצידוק העצמי. והנה פתאום "בין הגדרות", שהוא משהו אחר לגמרי.
מתוך הבנה שאת הגזענות הבסיסית של החברה הישראלית כבר אין אפשרות לתקן, יצא מוגרבי לשנות את הקורבנות המיידיים של השקפת עולם זו - מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה המנסים להתבסס בישראל, ולבקש אשרות שהייה כפליטים. אם המקרבן הישראלי איננו ניתן לריסון ובוודאי שלא לשינוי רדיקלי בעמדותיו, למה לא לנסות להנחיל תודעה חדשה לקורבן שחור העור.
 
מתוך: בין הגדרות. צילום: יח"צ
מתוך: בין הגדרות. צילום: יח"צ

 
במשך שנה וחצי ליוותה מצלמתו של מוגרבי את איש התיאטרון חן אלון המפעיל סדנאות משחק ויצירה אצל מבקשי המקלט, ובמיוחד בקרב אלה שנידונו להיכלא במתקן "חולות" בנגב. על פי הנראה בסרט, מגיע אלון לפגישות קבועות עם אסירי "חולות", ובהן הוא מדרבן אותם לשלוף מעומקי הזיכרון שלהם חוויות טראומטיות שהיו מנת חלקם בדרך הארוכה מאפריקה לישראל, ולשחזר אותן מחדש כרכיב תיאטרלי שיתעצב בסופו של תהליך לכדי הצגת חובבים.
החייאת העבר והגדרתו מחדש של הפצע הן תחנות דרך הכרחיות במסלול עיצוב מחודש של תודעת הפליט, ומוגרבי נמצא במקום עצמו - אתר "חולות" הלא סימפתי על מנת לתעד את התהליך ולאו דווקא כדי לתפוס עליו טרמפ זמני, ולהוקיע באמצעותו את החברה הישראלית מרובת ההיבטים הגזעניים. בהחלט שינוי של נקודת הכובד שבה התאפיינה עבודת מוגרבי בעבר הקרוב.
 
בסרט הזה הניגוח הפוליטי פחות מעניין את הקולנוען. לזכותו של מוגרבי יש לומר שלנוכח מצולמיו ומצלמתו הוא מתוודה שיש לו עליהם יתרון של קבע; ברגע שהוא מסיים את משימת הבימוי/צילום שלו, הוא מקפל ציוד ומסתלק במהירות האפשרית מ"חולות", הרחק אל חיקה החמים של תל אביב. זאת בניגוד גמור לגיבורי הסרט שנותרים תקועים במדבר, תלויים בחסדי משרד הפנים הישראלי. במילים אחרות: מוגרבי מבין את המגבלות האתיות של הגדרת תפקידו, ומקבל עליו את העובדה שהוא חלק מתסמונת גדעון לוי. חי בעיר הגדולה והמוגנת, ועושה קריירה מתיעוד מי שאינם חיים בה. 
בדיוק לפני שנה זכה סרט התעודה "הוטליין" בתחרות הדוקומנטרית של פסטיבל ירושלים. בסרט ההוא עוקבת הבמאית סילבינה לנדסמן אחר פעילותם של חברי ארגון "הוטליין", שנוטלים על עצמם משימה הומנית חשובה של ייצוג מבקשי המקלט מול אטימות השלטונות הישראליים. דומה שאת מוגרבי, לפחות על פי הנראה ב"בין הגדרות", משימה הומנית זו לא ממש מעניינת, שכן המטרה הברורה של סדנת התיאטרון איננה להפוך סדרי עולם אלא להוביל את הפליט לכדי תיקון פנימי.
משום ששדה הפעולה המתועד כאן הוא תחום הבמה, ניתן לחוש בנוכחות של תיאטרון ההתאכזרות בנוסח הייחודי של ז'אן ז'נה. במיוחד קל להתחקות אחר עקבות המחזות "השחורים" ו"המשרתות" שלו. בנייה מחדש של התודעה, הפניית העוינות כלפי המדכא הרודני, תוך שימוש במשחקי תיאטרון של החלפת תפקידים. בתיאוריה זה עובד נהדר. במציאות הקולנועית, כלומר בסרט "בין הגדרות", קורה שמהלך זה נכשל לפעמים. בעיקר, משום שמוגרבי מתעקש להתבונן במבקשי המקלט כעל קבוצה, ואינו פורט אותה לסיפורים אישיים, שחלקם מן הסתם הוא קורע לב מהבחינה הרגשית. והרי זו איננה מטרתו של סרט זה. 