לטוב ולרע, 'ברש' הוא סרט עם וייב וגרוב מאוד ספציפיים. 'ברש' הוא שם משפחתה של הדמות הראשית, נערה בת 17 בשם נעמה ברש (סיון נועם שמעון), ובדומה לשם הקצת סתום הזה, או שקולטים ומחבבים אותה או שלא. הסרט כולו סובב סביב חייה, רצונותיה, תשוקותיה וכל מה שמסביב נראה מטושטש ולא חשוב. קצת כמו רוב בני ה־17 שבטוחים שהם מרכז העולם.

בסרטה הארוך הראשון, הבמאית מיכל ויניק מנסה ללהטט בין כמה מטרות קולנועיות לא פשוטות. לגרום לנו להזדהות עם ברש, נערה משועממת בגיל ההתבגרות שחיה בעיירה אפורה. להציג את הניכור מבית ספרה ואת הוריה המנותקים שלא יודעים מה קורה עם הילדים שלהם (דביר בנדק ועירית פשטן המצוינים). וגם, כמובן, להציג סיפור אהבה לסבי מרגש וסקסי לגיל הנעורים - משהו ברוח 'כחול זה הצבע החם ביותר' ו'פאקינג אמאל' - שבו נערה מגלה לראשונה את מיניותה וחווה אהבה ראשונה. התוצאה: לא אחידה.

ויניק מכירה מצוין את ברש ועולמה: את המוזיקה שהיא אוהבת, את אופן הדיבור שלה, את התחושה שאיש לא מבין אותה. מה שלא מעניין אותה, או שהיא עושה פחות טוב, זה לספר סיפור.

הרומן של ברש עם נערה אקזוטית שמגיעה לבית ספר (ג'ייד סקורי), שכתובה לפי כל הקלישאות של מישהי "פרועה" ו"חופשייה", הוא החוליה החלשה והבוסרית בסרט. זה מתחיל ומסתיים בדיוק כמו שציפיתם ולרגע לא קורע את הלב. בטח לא כמו שרובנו חווינו את האהבה הראשונה שלנו.

מה שנותר הוא סרט נחמד, מאוד יפה לעין ונעים לאוזן, בעיקר מבחינת אווירה. יש בו גם משחק לא רע, בעיקר של שמעון, שחקנית לא מקצועית שמחזיקה את הסרט על כתפיה. אבל 'ברש' הוא לא אותו סרט נעורים ישראלי, להט"בי, קיצי, עמוק, כפי שהוא מתיימר להיות.