סטיבן ספילברג תויג במשך שנים כילד הנצחי של עולם הקולנוע, פיטר פן שמסרב להתבגר. אחר כך הוא ביקש להפוך ל"אבא" של הוליווד ולמחנך, ויצר סרטים היסטוריים וקודרים יותר כמו "רשימת שינדלר" ו"טוראי ראיין". והנה, בשנה־שנתיים האחרונות, כשהוא כבר מתקרב לגיל 70, אין מנוס מלהסיק שספילברג הוא עכשיו הסבא של עולם הקולנוע — יוצר של סרטים מיושנים ותמימים במכוון. ב"גשר המרגלים" הנהדר והאלגנטי מאשתקד זה עבד, בסרט הילדים החדש שלו "העי"ג" – לא ממש.

האמת, אם יש נקודת מבט סלחנית שבה ניתן לשפוט את "העי"ג" (ענק ידידותי גדול), זה בדיוק ככה: כסרט של סבא שמבקש להתחבר לנכדים שלו. סרט הפנטזיה שמבוסס על ספרו אהוב של סופר הילדים הבריטי המהולל רואלד דאל, מספר על יתומה (רובי ברנהיל בת ה־13) שנחטפת לארץ הענקים על ידי ענק זקן וחמוד (מארק ריילנס, זוכה האוסקר מ"גשר המרגלים"). הענק המבולבל מדבר מוזר ועושה לילדה בושות. כלומר הוא מזכיר סבא קצת מביך, שכמו ספילברג עצמו מנסה להתחבב על בני הדור הצעיר בדרכו העדינה והמיושנת. גם ההקבלה המתמשכת שיוצר ספילברג בין החלומות שמייצר הענק לעשיית קולנוע, מוסיפה לסרט מידה של תחכום.

אך גם מעריציו הגדולים של הבמאי – ובהם כותב שורות אלה – לא יכולים שלא להודות שמשהו הפעם פשוט לא עובד. זה מצער במיוחד לאור העובדה שספילברג שב לשתף פעולה עם התסריטאית המנוחה שכתבה לו את "אי־טי", מליסה מאתיסון. השניים אמורים להיות מומחים ביצירת סרטי ילדים, אך נופלים הפעם במלכודות הכי מתסכלות בז'אנר: בדיחות לא ממש מצחיקות, סצנות דברניות ומסורבלות, אפקטים מלאכותיים מדי, ובעיקר משחק צורם של הילדה בתפקיד הראשי. ריילאנס עושה עבודה טובה יותר בתור הענק, אבל איפה זה ואיפה "אי־טי"?

ספילברג מבקש ליצור סרט מאוד "בריטי" ברוחו – כלומר לפי הדימוי השטחי של בריטניה בסרטי ילדים מלפני 50 שנה סטייל "מרי פופינס" ו"ד"ר דוליטל". "העי"ג" היה כנראה אמור להזכיר את חוויית הצפייה המשפחתית בסרטים ישנים וקסומים כאלה בשבת בבוקר, אך למעט כמה סצנות חמודות בעיקר לקראת סופו, זה לא קורה. לא נורא, סבא ספילברג, אנחנו עדיין אוהבים אותך.