"ללכת על המים" הוא סרט טוב שנוגע בהרבה נושאים. הבעיה היא שרק אחד מהם מתישב בתום הסרט.
זה לא פשוט עבור זוגות לעבוד יחד באותו המקצוע ועל אותו הפרויקט. התמהיל של הדעתנות האישית ביחד עם ההיכרות עם המחובר השני במשוואה, יכול ליצור קטסטרופה תהומית. לאור התוצר המוגמר שנקרא "ללכת על המים", הפסוק הקודם כנראה אינו נחשב עבור גל אוחובסקי ואיתן פוקס, היות והסרט מצליח להיות סרט טוב.
בתסריט של "ללכת על המים" גלום אוצר. הצופה בחו"ל אוהב לשמוע מעשיות על ארגון המוסד הישראלי, וזו כנראה הסיבה שהסרט הצליח להיות שובר הקופות הישראלי הגדול ביותר בארה"ב, עד ש"ביקור התזמורת" חטף ממנו את התואר בתחילת 2008. הפעם הראשונה של אוחובסקי בכתיבת תסריט מרגישה כמו כל דבר שנעשה בפעם הראשונה. התסריט מנסה לעשות את זה בדרך הכי טובה ונוגע בהרבה דברים, ובסוף יש מה שמסתכם היטב ויש מה שהיה עדיף אם לא היה קורה.
"ללכת על המים" מספר על סוכן המוסד, אייל (ליאור אשכנזי), שנשלח למשימת צינון סולידית אצל שני אחים גרמנים, האחת (קרולינה פיטרס) גרה בקיבוץ, והשני (קנוט ברגר) בא בעקבותיה בניסיון להשיב אותה לגרמניה למסיבת יום ההולדת של אביהם. מטרתו של אייל בחדירה לחייהם של האחים היא לגלות את מקום מחבואו של סבם, פושע נאצי, ולהביא אותו על עונשו.
אוחובסקי יכל להיצמד לעלילת המותחן, והתוצר היה אולי מושלם. אבל הוא לא מסתפק בזה, ומוסיף שהאח שמגיע לארץ הוא הומוסקסואל, ולאייל המבריק בענייני הביון, לוקח זמן רב לקלוט את מה שממש מתחת לאפו. שאלת הסטרייטיות של אייל מצליחה למלא חלל ניכר בסרט, אבל לא ברור מה מתקדם איתה והיא כאילו מתפוגגת באויר ככל שהמתח צובר תאוצה בסרט, והמערכה הסופית נכנסת להילוך גבוה. גם שאלת היחסים בין אייל לאחות נותרת בתור רמזים ואניגמות לאורך מרבית הסרט ותופסת תפנית משונה בסוף.
ליאור אשכנזי הצליח במרוצת השנים לנפנף בחיוך השרמנטי שלו, ולהפוך ליקיר הבידור הקולנועי והטלויזיוני. אחר כך הוא הגיח עם תפקיד החתן ב"חתונה מאוחרת" וגרף תשבוחות רבות. גם הפעם הוא לוקח תפנית מסקרנת בקריירה שלו, ומצליח גם הפעם לעשות עבודה טובה. יש רק מסקנה אחת רעה מהסרט, והיא שאשכנזי לא יודע ללכת מכות. היה סביר שדרישות התפקיד של אייל יכללו גם יכולת לשחק בסצינות אלימות מעבר להחזקת אקדח לרכה של מישהו, והכישלון של אשכנזי בסצינת התגוששות אקראית בגרמניה הוא חרוץ.
אז במקום שאשכנזי ישוויץ בחיוכים, הגרמני קנוט ברגר המגלם את האח, אקסל, נכנס לנעלים המתאימות. הדמות של אקסל היא זו מלאת החיים והשמחה, והיא שממלאת את המסך בשובביות וילדותיות שמתפתחת היטב בתסריט של אוחובסקי. אחרי שהתפנו מחקר אהבת הגברים ב"יוסי וג'אגר", התפנו הפעם אוחובסקי-פוקס לטפל בהומוסקסואליות כנספח צדדי שרק נועד למלא חלל בעלילה, ועל כן יוקרתו של הסרט נפגמת. אבל באגף האפל של דמותו של אקסל, התפתחותה של הדמות נעשית מסקרנת ומעניינת, וכמעט בלתי צפויה. אין ממש רמזים למה שקורה לדמות, במהלך העלילה של הסרט ועל כן המערכה הסופית מוצלחת כל כך. אילולא היו מתעסקים בשאלות שגם ככה לא באו על פתרונן בקצה, עריכת הסרט יכלה לסיים אותו כמה דקות קודם ולהשאיר את הסוף הסגור בחוץ.
"ללכת" הוא סרט זורם וקליל, למרות שהרעיון בבסיסו מזכיר את "מינכן" הגרוע של שפילברג (שהתבסס על ספר שהתבסס באופן חופשי מאד והרבה יותר ספקולטיבי על אירועים אמיתיים). מלבד צייד הנאצים וההומוסקסואליות, מתעוררות בסרט גם שאלות על יחסי היהודים-ערבים, פיגועי הטרור (שוב, מזכיר את מינכן). אולי הקלילות שלו היא בדיוק מה שפוקס ניסה להשיג בבימוי שלו, ולכן לא נכנס לעומק כל הבעיות הצפות על פני השטח בסרט, ובחר רק להזכיר שהנה, הן קיימות, ואפילו יש לזה קשר לסרט. "ללכת" מהנה, ואפילו נכנס להילוך טוב בסוף עם מוסיקת רקע מעולה שעשה עברי לידר (שמשום מה מתחילה אצלי הרגשה שהוא מצליח למצוא את עצמו קשור רק בסרטים וסדרות שמתעסקים בהומוסקסואליות) והפתעה מעניינת ומסקרנת.
דירוג: 
ללכת על המים
ישראל, 2004
103 דקות
הפצה: יונייטד קינג, החל מ-18.03.2004 בקולנוע
בימוי:
איתן פוקס
תסריט:
גל אוחובסקי
שחקנים:
ליאור אשכנזי
קנוט ברגר
קרולינה פיטרס
גדעון שמר
יוסף (ג'ו) סוואיד