שובו של מלך הצבע
סרטו החדש של אלמודובר "חולייטה" הוא אמנם לא פסגה חדשה בקריירה שלו, אבל מדובר בקולנוע יפה לעין ובסרט הטוב ביותר שלו מאז "דבר אליה"
את עשרת ימי פסטיבל הקולנוע של ירושלים 2016 יפתח הערב (ה') סרטו החדש של אחד המוכרים והפוריים בבמאי תבל: פדרו אלמודובר.
"חולייטה" הוא חדשות טובות לאלו שנחשפו לסרטיו מהתקופה האחרונה, בהם "לעוף מהתרגשות" ו"חיבוקים שבורים", שלא הצליחו לשחזר את קסמם של סרטיו הגדולים באמת - "הכל אודות אמא", "אהבת בשר ודם" או "חוק התשוקה". בסרטו החדש אלמודובר שוב מתרחק מעט מסגנונו הצעקני והמוגזם אל עבר מחוזות רגשיים ומעודנים יותר (באופן יחסי אליו, כמובן), וכנראה זה אחד הדברים העיקריים שפייסו את הקהל שנחשף לסרט עד כה. אלו שמתגעגעים לאלמודובר הפרוע וחסר הבושה, יצטרכו לחכות לסרטו הבא.
את "חולייטה" ביסס אלמודובר על שלושה מסיפוריה הקצרים של זוכת פרס נובל לספרות אליס מונרו הקנדית. העלילה נשענת על היסודות המוכרים מסרטיו של הבמאי, שבמרכזם גיבורה במשבר ועבר אפל ומסתורי. הפעם מדובר בחולייטה (אמה סווארז) שיום אחד נתקלת בביאטריס הצעירה (מישל חנר), חברת ילדות של בתה היחידה שנעלמה לפני שנים. המפגש המקרי שואב את חולייטה למערבולת של רגשות, והיא מחליטה להתעמת עם עברה. כך, נחשף בפנינו סיפור עמוס תשוקות וטרגדיות.
השחקניות סוזי סנצ'ז ואדריאנה אוגרטה אף שהתסריט עובד מסיפוריה של מונרו, אלמודובר שזר בו אלמנטים מכתבי מופת של סופרות אחרות, כמו למשל "זרים ברכבת" של פטרישיה הייסמית', "רבקה" של דפני דו מורייר ו"האשה הנעלמת" מאת לינה את'ל וויט. המשותף הנוסף לכל אלו הוא שהם עובדו למסך בעבר על ידי אמן המתח אלפרד היצ'קוק, שהשפעות מסגנונו הקולנועי נוכחים מאוד ב"חולייטה". עם זאת, נדמה שהמתח האמיתי בסרט נוצר בפער שבין העלילה המלודרמטית לבין המבע הקולנועי והמוזיקה, אשר מתעקשים לשוות לסרט הרגשה של מותחן, אף שהסיבה לכך לא לגמרי ברורה. אלמודובר ממשיך גם בסרט הזה להיות יותר מהכל מעריץ של קולנוע קלאסי, הלוקח ללא בושה מסרטיהם של יוצרים קנונים ומגיש אותם באריזה חדשה וצבעונית.
התסריט עצמו מעט צפוי, בטח לאלו המכירים את הסגנון של אלמודובר. עם זאת, אפשר למצוא בסרט מוטיבים מעניינים של דטרמיניזם וגורל ידוע מראש, שנועד לחזור על עצמו עד אשר תישבר התבנית ויתבצע תיקון. קשה לומר שאחדות היא המעלה העיקרית של התסריט, כך חלק מהמוטיבים בתסריט מעודנים יותר וחלקם פחות, כמו למשל הרגע שבו הגיבורה נראית שקועה בקריאת ספר על הטרגדיה היוונית, שכמובן יעיד על הבאות.
הגאונות האמיתית של "חולייטה" נמצאת בעומק ובשולי הפריים הקולנועי. נדמה שכל מה שעובר כמוכר בסיפור, מקבל ייחוד מרהיב דרך השימוש בצבעים וחפצים בכל רגע נתון. "חולייטה" מרגיש כמו מלחמה מרהיבה בין האדום והכחול, אשר מקבלים משמעות שונה ככל שהסרט נפרס לפנינו. הצבעים שבחר אלמודובר מספרים סיפור שכאילו עומד בפני עצמו, ומעידים על הסערות הפנימיות של הדמויות הרבה יותר מהדיאלוגים או הבעות הפנים. כך מתגלה שאף שהתסריט לוקח למקומות מוכרים, מדובר בסרטו הטוב ביותר של אלמודובר מאז זוכה האוסקר "דבר אליה".
גם אם "חולייטה" איננו פסגה חדשה בקריירה שלו, עדיין מדובר בקולנוע יפה לעין ומהנה מאוד.
החמישייה של כלכליסט: הסרטים שכדאי לראות השבוע
1. "העי"ג" - הסרט אמנם מאכזב בקופות, אך הוא עדיין מעשייה נפלאה.
2. "ברש" - סרט ההתבגרות מככב בטבלה שבוע רביעי ברציפות
3. “מוצאים את דורי" - גם סרט ממוצע של פיקסאר טוב יותר מרוב הסרטים
4. "חולייטה" (חדש) - אלמודובר נכנס היישר למקום הרביעי עם סרטו החדש
5. "פלורנס פוסטר ג'נקינס" - מריל סטריפ חוזרת לחמישייה לאחר שבוע של היעדרות
