זה קרה רק כשהסרט הסתיים. כאשר הבמאי והמפיקה עלו לענות לשאלות הצופים. הקהל שצפה בסרט בנימוס במשך שעתיים, התחיל לסעור. פגישות עם יוצרים אחרי הקרנת סרטם הן בדרך כלל אירועים יבשושיים למדי. אך לא הפעם. התגובה העזה של הקהל הייתה מבחינתי בלתי נשכחת, אך לא מפתיעה. יצירתו התיעודית והמרשימה בהקיפה של שמעון דותן, "המתנחלים", הרוויחה אותה בגדול.

"המתנחלים" הוא אפוס של ממש. סרט שנחוש לסקור יובל שנים של מפעל ההתיישבות בשטחים. חצי מאה של מחנה קטן ונחוש ההופך את האידיאולוגיה שלו למציאות בשטח – לא מוטרד ממה שקורה משמאלו או מימינו. מראשיתה של ההתיישבות ועד ימינו, ממנהיגיה ועד אחרון אנשיה, מהרב לוינגר ועד לדניאלה וייס, מיגאל אלון ועד לנפתלי בנט. זאת כרוניקה עמוסה, מתפקעת מפרצופים, אמירות, הסברים, סקירות היסטוריות, ראיונות, אידיאולוגיות ונופיה המרהיבים של הארץ הנחשקת הזאת.

אך העושר הזה מתעתע. אין ב"המתנחלים" כוונה ליצור שיח, לעמת בין אידיאולוגיות. ובעיקר, אין פה כוונה לחקור. הבמאי מתבונן באדמה הזאת ובאנשים החיים עליה דרך עדשה שצלילותה, רוחבה וצבעה נקבעו מראש. הסרט הזה מגיע עם אג'נדה והוא שם אותה מעל לכל ערך אחר, לא בוחל בשום אמצעי כדי להנחיל אותה לצופה. "המתנחלים" דורס כל זכר להגינות ויושר וכך יוצר חוצץ בינו לבין מי שדעתו שונה משלו. הטון המתלהם הורס את ההזדמנות של הסרט להישמע מחוץ לכותלי קהל אוהדיו.

הכול נמצא בזויות הצילום. במאי הסרט מעמת כאן בין תפיסות העולם של הגרעין הקשה ביותר של ראשוני המתיישבים ביהודה ושומרון (ומראיין לצידם אספסוף עברייני, נוער בור וגזען וכו') לבין עמדותיהם של מיטב הפרופסורים מהאקדמיה הישראלית. את החוקרים בחר דותן לצלם בזויות צילום שגרתיות ומחמיאות. ומנגד, את המתנחלים הוא מצלם בזויות עקומות ומעוררות אימה – כאילו יצאו הרגע מסרטיו של אלפרד היצ'קוק. הבמאי הרגיש צורך ליצור הזרה בין הצופה לבין מושא הצילום איתו הוא לא מסכים. כנראה הרגיש שהאמירות של מרואייניו לא מספיק חמורות לאוזן הישראלית – אז הוא החליט לכער אותם.

על אף הגישה הבעייתית, מצאתי עניין רב בפסיפס הפנים והקולות הזה, פסיפס שמצליח ללכוד כמה רגעים מסקרנים וייחודיים. זה יכול להיות סיפור מקפיא דם מפיה של הגברת וייס. או שזהו מפגש עם בחור אמריקאי אדיש לסביבתו שגר לו באוטובוס ישן באמצע השממה, אוטובוס שמשמש גם כסלון שמלות הכלה אותו הוא מנהל. או שיחה תחת הגפן בין מתנחלות שבה מתגלים חילוקי דעות מרים ונשאלות שאלות קשות, ש"אפשר לדון בהן, אך לא מול התקשורת!". וגם רגע יפה שבו איכר פלסטיני זקן מספר על החזקה החוקית של משפחתו על המטע אותו הוא עובד ומיד לאחריו נערה מתנחלת הטוענת שהמטע הזה שייך לעם היהודי מתוקף חוק, כפי שכתוב בתנ"ך. רגע צנוע שאוצר בתוכו בפשטות את הקונפליקט הכואב של האזור כולו. ובמיוחד המונולוג האופטימי החותם את היצירה כולה, שיש בו תקווה לשלווה ודו קיום. חבל שרגעים אלו מעטים כל כך ונבלעים בסרט הארוך.

"המתנחלים" הוא בעיקר יצירה מתסכלת. כי הוא בא לשכנע משוכנעים ולא מתכוון לדבר עם שאר הצופים. מגיע לנו לדון בצורה שקולה ומעמיקה יותר בנושאים כה בוערים. כי מותר לא להסכים, מותר להתווכח ולהאשים בצורה החריפה ביותר. אבל "המתנחלים" בוחר לדרדר את השיח הישראלי, הירוד ברמתו גם כך. זה נורא באותה מידה כשמדובר בטוקבקיסט, בקמפיין משמיץ או בבמאי תיעודי עם מצלמה.

לב אורלוב

המדד של לב:

תודה שביקרתם ב"סירטונלה", שמביא לכם ביקורות קולנוע קולעות ומחכימות.

אתם מוזמנים תמיד לשוב ולהתארח בבלוג, בכתובת: levorlov.wordpress.com

ועכשיו גם חפשו בפייסבוק: "סירטונלה"