ב"חולייטה" מגיש אלמודובר סרט קצת שונה. ייתכן שאחרי הביקורות הקשות על "לעוף מהתרגשות" — הקומדיה המפגרת והלא מצחיקה שלו מלפני שנתיים, שהרגישה כמו אלמודובר על ספידים — החליט היוצר הספרדי לקחת צעד אחורה ולעשות חושבים. הוא מתרחק פה קצת מהמלודרמות והקומדיות שאיפיינו את כל הקריירה שלו, ופונה לז'אנר קשה הרבה יותר: הטרגדיה.
גיבורת הסרט, חולייטה (אמה סוארז ואדריאנה אוגרטה בתפקידים מתחלפים — ושתיהן מצוינות), היא מרצה לספרות קלאסית, שמגלה שחייה מתנהלים במעין טרגדיה יוונית. מפגש מיני שלה עם גבר נאה בקרון לילה הופך לרומן אסור, ומשם לחיים מלאי אסונות. זה כולל גם נתק ארוך שנים של אם מבתה שנעלמה — אם תרצו, המקבילה של אלמודובר ליציאה של הגיבור הטרגי לגלות.
אלמודובר של "חולייטה" הוא יוצר קודר למדי, שמזכיר במשהו דווקא יוצרים צפון־אירופאים כמו אינגמר ברגמן ולארס פון טרייר — שני במאים שאהבו לעסוק בנשים ואמהות עם חיים נוראיים. וכמו במקרה של היוצרים האלה, יש גם משהו מטריד ומרתיע בנטייה של אלמודובר להעניש שוב ושוב את הדמויות הנשיות שלו. אבל לפחות התוצאה מרתקת. ייתכן כי העובדה שמדובר בעיבוד לספר של סופרת קנדית, זוכת הנובל אליס מונרו, הוסיפה גם לטון הצונן והעצור של הסרט, שבו הדמויות פחות צועקות ויותר בוכות בשקט.
אל דאגה, לא מדובר באמת בסרט כבד ועתיר שתיקות משבדיה, אלא עדיין בסרט ספרדי. חובבי אלמודובר יקבלו את המנה הקבועה שלהם לווריד, רק שהפעם הכל במינונים מופחתים: התשוקה, הדמעות, הצבעים החושניים, החיבה לאבסורד, עלילה מלאת תפניות סבוניות וטאץ' של פוסטמודרניזם. כן, כל האלמנטים הקבועים של פדרו נמצאים גם בסרטו העשרים, אבל הפעם הם מוחלשים ודהויים במכוון. אפילו הצבע האדום שכה מזוהה איתו נראה הפעם פחות בולט. זה לאו דווקא דבר רע, להיפך.
התוצאה היא אחד הסרטים הצלולים והחכמים של אלמודובר זה שנים, שמזכיר במשהו שתיים מיצירות המופת שלו — "דבר אליה" ו"פרח הסוד שלי". "חולייטה" לא משתווה אליהן, ובכל זאת זה סרט יפהפה ונוגע, שמוכיח שכוחו של אלמודובר כבמאי — ובעיקר כתסריטאי מחונן — עדיין במותניו.
