ניתוח לאחר המוות

השילוב בין קיטש ומוות מעולם לא נראה כה מוחשי כמו בסרט היפני "פרידות"     ("Departures"), הידוע גם בשם "הסרט ההוא שגנב את האוסקר מ'ואלס עם באשיר'”.

המוות הוא אכן קיטש בסרט שעניינו משלח יד ייחודי ומסורתי של ייפויה ואיפורה של גופת המת טרם שרפתה. הקיטש נוגע במוות דרך המוזיקה המתקתקה ודימויים מיופייפים המראים את גיבור הסרט, בין גופה אחת למשנתה, בפוזות א-לה "צלילי המוזיקה". מי אמר אוסקר ולא קיבל?

"פרידות" עוקב אחר צ'לן צעיר (מסהירו מוטוקי) שהתזמורת שבה הוא מנגן נסגרת. הוא נוטל את אשתו ואת הצ'לו, ושב לעיר הולדתו הקטנה שבצפון יפן. בחיפוש אחר פרנסה, הוא נענה למודעה בעיתון רק כדי לגלות שלא מדובר בסוכנות נסיעות כפי שטעה לחשוב, אלא בגרסה היפנית של חברה קדישא. עדיין, הוא מתקבל לעבודה,

ומנהל המקום (טסוטומו ימזאקי הזכור כנהג המשאית אשף הבישול היפני ב"טמפופו" מ-1985) מלמד אותו את רזי טיפוח המת. לאשתו, כמובן, גיבורנו אינו מספר מילה על הג'וב החדש שלו.

אחד ההיבטים היפים של "פרידות", שבוים על ידי יוז'ירו טאקיטה, במאי של סרטי פעולה ופורנו רך בעברו, הוא המעקב הפרטני אחר ההכנה הדקדקנית של גופת המת לשרפה. הרחצה העדינה, ההלבשה והאיפור, תוך חשיפה מינימלית של הגוף, ובתנועות טקסיות ואלגנטיות – כל אלה נדמים כמו הצגה מקברית המועלית בפני בני משפחתו של הנפטר, והצופה חש כאילו הוא שותף נסתר להתרחשות פרטית ואינטימית.

"פרידות". הוציאו את הממחטות, בפקודה!

יחסהּ למוות של התרבות היפנית, כפי שהוא עולה מהסרט, אף הוא מהווה מקור של עניין. מטבע הדברים, היבטיו הסמליים של מעשה "שילוח המת”, כפי שניתן אולי לכנות את המלאכה המתוארת פה, אינם ניכרים לעין הצופה המערבי. אך יש משהו לופת ומכשף בצפייה בו, עד שאתה מוצא עצמך מוקסם, רגשית ואסתטית, מהרוך והיופי המלווים את הפעולה הזו.

למות על היופי

הקולנוע, הן המערבי והן האסייתי, נדרש לא פעם לסוגיית האסתטיזציה של המוות (ע"ע סרטיהם של ג'ון וו וסם פקינפה, למשל). אך מעטים הם הסרטים שנדרשו לאסתטיקה של הגופה (“זד ושני אפסים" של פיטר גרינאוויי הוא דוגמא אחת העולה על הדעת). יופיו של המוות הוא אחד הנושאים בהם עוסק "פרידות", והמפגש בינו לבין מבטו של הצופה, החשיפה לראווה של המוות, מייצר מעין מורבידיות אסתטית המהווה מקור מוזר של הנאה. לא הנאה כמו זו שמייצרים סרטי זומבים למיניהם, על הגופות הנרקבות והמדלדלות שבהם, אלא אחרת, פרוורטית לא פחות.

התחושה המשונה הזו משליכה על הטון שבו מתנהל הסרט, לפחות בראשיתו, שקשה להגדירו. זה מתחיל כאשר ה"נוקאנשי" (אמן קבורה) המתלמד מטפל במנוח ששינה את מינו, והפך לאישה, אלא שקרוביו/ה שכחו לעדכן אותו בפרט קטן זה. גילוי מפתיע זה מסמן את הסרט, בהתחלה, בתור קומדיה שחורה, כמו גם סצינה מאוחרת יותר, שבה הוא נדרש לטפל בגווייתה המרקיבה (שנחסכת מעין הצופה) של אישה זקנה שמתה ערירית בביתה שורץ הזבובים.

החלק השני הופך את הסרט לסוחט דמעות מהסוג הנודניקי

בשנת 1984 הציג יוזו איטאמי, במאי "טמפופו" שהוזכר לעיל, את סרט הביכורים שלו, “מנהגי לוויה". היתה זו סאטירה פרועה שעקבה אחר ההכנות שעורכים בני משפחתו של בר מינן אחד לטקס שרפת הגופה. דמות בולטת בסרט היתה זו של קברן אקסצנטרי, נוסח הצמד הנ"ל. להבדיל, “פרידות", שזכה להצלחה מסחרית גדולה במולדתו, אינו מספק מבט אירוני במסורות היפניות. אדרבא, הוא מתייחס אל טקס טיפוח המת בכבוד רב, תוך שהוא מדגיש את חשיבותו, הן כחלק ממסורת ארוכה, והן בעבור בני המשפחה המתבוננים בו בדומיה.

אלא שחלקו השני של "פרידות" סובל, אם להידרש למינוחים הלקוחים מהעולם שהוא מתאר, מצפדת. כמו גופה מאובנת לאחר המוות, גם חלק זה נעשה משותק, איטי, ובעיקר נמשך לנצח. הגיבור אמנם הופך למאסטר בתחומו, אך אז גם נכנסת עלילת משנה שעניינה יחסיו המנוכרים עם אביו המנוח. “פרידות", שעד אז נראה כמו סרט בעל ייחוד מסוים, נהיה לסוחט דמעות מהסוג הנודניקי. זהו החלק שבו

יופיו וחרישיותו של הסרט מתבררים בעצם כמניפולציה רגשית זולה – הביטו איזו ליריות נפלאה! הצ'לן מנגן על רקע כרי דשא ופסגות מושלגות! הוציאו את הממחטות, בפקודה!

אמנם הצפייה ב"פרידות" אינה חפה מתחושת החמיצות שמלווה את תבוסתו של "באשיר" בקרב על הזהב. אך קל גם להבין מדוע דווקא הוא זכה באוסקר הנכסף. זהו סרט בורגני למהדרין, שעוסק במסע של פיוס והשלמה עם המתים, ושמכריז שהחיים אמנם יפים, אבל המוות יפה עוד יותר.