באחת הסצנות הראשונות בסרטו החדש של וודי אלן, גיבור הסרט — צעיר יהודי נוירוטי כמובן (ג'סי אייזנברג בחיקוי וודי מזעזע) — מזמין לחדרו נערת ליווי חמודה. תוך שתי דקות התפקידים מתחלפים, והצעיר הגמלוני מודיע ליצאנית שיש לו כאב ראש והוא לא מעוניין בסקס, בעוד היא מתחננת שישכב איתה. אני משער שבעיני אלן הקשיש הסצנה הזו אמורה להצחיק, אבל האמת שזה מרגיש בעיקר כמו הומור שובניסטי מיושן שכבר לא פוגע, ולמען האמת גם קצת לא נעים.
זו סצנה קטנה ולא חשובה בסרטו החדש של אלן, "קפה סוסייטי", אבל היא מבהירה כמה הוא תקוע בעבר. הסרט עוסק במשולש רומנטי בין הצעיר, דודו הסמכותי (סטיב קארל) והמזכירה שלו שמאוהבת בשניהם (קריסטן סטיוארט הטובה מאוד). רוב השחקנים מיומנים וחלק מהסצנות בסרט כתובות היטב, אבל בסופו של דבר הסיפור שמגיש פה אלן מרגיש כמו פנטזיה של אשמאי זקן. שוב נשים יפות נופלות לרגלי גברים עשירים במסיבות קוקטייל.
זה לא סוד שאלן נמצא בשלב חלש יחסית בקריירה שלו, בו הוא בעיקר ממחזר את סרטי העבר שלו, ועוטף אותם בנוסטלגיה משומשת פלוס ביקור בערים רומנטיות. הפעם הלוקיישן הנבחר הוא הוליווד הקלאסית של שנות ה־30 וגם קצת המועדונים של ניו־יורק בתקופה. אבל האמת שאין לי מושג למה אלן בחר למקם דווקא שם את סרטו, מעבר לכך שזה מקום יפה ונוצץ שמאפשר לבמאי הנוסטלגי להיכנס לניים־דרופינג מתנשא כהרגלו ולהשמיע ג'אז בלי הפסקה בפסקול. אלן אפילו הביא הפעם את הצלם המיתולוגי ויטוריו סטוררו ("הטנגו האחרון בפריז") שיצלם לו סרט שנראה כמו גלויה, והתוצאה שטוחה בהתאם. כמו מסעדה שנכנסים אליה רק בשביל הנוף, אבל האוכל מחורבן.
