המתנחלים: הביקורת

אני זוכר את התקופה של רצח רבין כתקופה מדכאת במיוחד.

אני זוכר את התקופה של ההתנתקות כתקופה עמוסת יצרים.

אני זוכר את התקופה של האינתיפאדה השניה כתקופה שגרמה לי להרגיש נצור ומאוים באופן מיידי.

אני זוכר את החיים במדינה הזאת שלי, מדינת ישראל, כחיים רווי אמוציות, ויכוחים פוליטיים משולהבים, חיים שבהם הפרטי משולב עם הציבורי, והכל נדבק ביחד בעזרת דבק רגשי.

וזה מה שחסר בסרט הזה, "המתנחלים". רגש. אמוציונליות. משהו שיחייה את הסיפור הזה של המתנחלים, יתן לו תוקף של משהו שהוא מעבר למאמר אקדמי. כי את תופעת ההתנחלות קל להסביר בצורה נהירה, ואת זה הסרט הזה עושה טוב מאוד, אבל רגש הרבה יותר קשה להסביר, וכך יוצא שהסרט הזה מאכזב קולנועית, וגם חד מימדי ואפילו מכעיס.

כי בתור תכנית תחקירים, או איזושהי הרצאה אונירסיטאית, "המתנחלים" הוא מסמך מרשים מאוד. יסודי מאוד בהיקף שלו, מקצועי מאוד בתחקיר, ואפילו משתמש מדי פעם בעזרים ויזואלים מרתקים. איורים ממוחשבים של גבולות מדינת ישראל, ארץ ישראל, השטחים, הקו הירוק, ועוד כהנה וכהנה מושגים – הכל מאויר בצורה מרשימה ומאירת פנים. הבמאי הלך לתחילת הסיפור עוד לפני מלחמת 1967 ומגיע עד לימינו אנו, מקיף אותו מכל הכיוונים, שמאל וימין, בינלאומי ולאומי, פוליטי ופרטי, שואל שאלות אינפורמטיביות ואינטלגנטיות (בדרך כלל) – בקיצור, עושה עבודה מקיפה ויסודית שמנסה וגם מצליחה להסביר את הסיפור של המתנחלים בצורה נהירה ומעניינת.

settlersאבל זה לא סרט קולנוע. לפעמים יש קו דק בין ההגדרות של מהו סרט קולנוע, ומהי כתבת תחקיר. אני חושב ש"המתנחלים" נותר בצד הטלויזיוני, הרפורטאז'י, ולא מצליח לערב אותי רגשית. כי, למשל, אין כאן דמויות. הוא פורש את היריעה למרחבים, אבל משתמש במרואינים מסוימים בצורה ספורדית ולא עקבית. לדוגמא, הסצינה היחידה בסרט שיש בה אלמנט רגשי מבחינתי היא הסצינה של קבורת התינוק. אבל הדמות הזו, של האם השכולה, היא נעלמת מהמסך לדקות ארוכות. היא שם רק כדי להסביר את תחילת ההתישבות בחברון. לא כדי לקחת אותי למסע רגשי קולנועי.

כי, לכאורה, הסרט הזה ניטראלי. הקרינות של הבמאי מובאת בקול קר, נטול רגש. הסרט הזה מסרב להתבוסס ברגש שעלה בעקבות אירועים שטלטלו את המדינה. "המתנחלים" נשאר קר וענייני לכל אורך הדרך. אבל המתנחלים עצמם מוצגים בסרט הזה, למעשה, כגזענים, תחמנים, פושטקים פורעי חוק, פנאטים, ועוד קללות כאלו ואחרות. ונכון, אני לא שייך למחנה הימין, ממש לא, אבל כדי להבין את מפעל ההתנחלות אני רוצה להבין מה עומד בבסיס של התנועה הזו. אני רוצה להרגיש את מה שדניאלה וייס מרגישה, למשל. את מה שנוער הגבעות מרגיש. למה הוא כל כך מתעקש לתקוע אצבע בעיניים של המדינה הזו. למה הוא מתפרע כל כך כשרוצים להזיז אותו מאדמתו. מה מפעיל אותו, לא ברמה הקוגניטבית הפשוטה, אלא ברמה המיידית של החיים הפשוטים הרגילים של בן האנוש הזה. כן, גם נוער גבעות פושטקי שכזה מכיל אינדיבידואלים. הם טועים בעיניי, הו, כה טועים, אבל הצגה קרה של עובדות רק עושה שירות דב לבמאי. כי ברור שגם הוא לא תומך במפעל ההתנחלות, וברור שגם הוא רואה במתנחלים כסכנה ברורה להמשך קיום מדינת ישראל. אבל הוא יוצר כאן מסמך אקדמי רחב ומרשים בהיקף שלו, מבלי באמת להסביר לי את הנקודה שלו. הדברים שהוא אומר נכנסים לאוזן אחת והם יוצאים מהשניה, כי הם לא באמת מתיישבים בלב. וכך מחמיץ שמעון דותן הזדמנות ליצור מסמך באמת משמעותי.

אז כן, "המתנחלים" הוא הסבר מעניין ונרחב על תופעת ההתנחלות. אבל הוא לא באמת מסביר את הסיפור. כי המתנחלים, גם אם הם, לדעתי, טועים, גם להם יש את ההגיון שלהם. אבל ההגיון הזה מוצג כאן כשגעון פסיכוטי, ובכך הוא הופך ציבור שלם למוכתם, לפנים שחורות שאין בהם גוונים של אפור. ובכך דותן לא מקרב את פתרון הבעיה, אלא רק מרחיק אותה. מסמך מעניין, אבל מאוד בעייתי בעיניי, "המתנחלים".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “המתנחלים: הביקורת

  1. איתן, אני נהנת לקרוא אותך ולו רק בשביל לקבל עוד זווית של מה שראיתי, אראה, או מתלבטת אם לראות. בהרבה מביקורותך נראה לי שאתה חוטא בדיוק בזה. אם הזווית אותה מציג הבמאי היא לא מה שתכננת, דמיינת, קיווית אתה לא אוהב, או לפחות לא מפרגן בגדול. ראיתי את המתנחלים, ואף הייתי בפרימיירה כשלאחריה נערכה שיחה עם הבמאי שמעון דותן ועם הרב יוסי פרומן. ואהבתי את הסרט על אף מגרעותיו (אף סרט אינו מושלם בעיני כשם שאף אדם אינו מושלם, והרי הראשון הוא תוצר של השני) . אני יכולה להגיד לך שהשמאלנים הלינו כי הסרט לא מספיק שמאלני, ואילו הימניים כעסו על הצגת הדברים. דווקא שמעון שבא מהצד השמאלי של המפה עבר תהליך ובו הוא ניסה להציץ לעולמם של הקיצוניים באזור המדובר. אבל הוא צילם אותם יפה, בכבוד, נתן להם זכות דיבור, בחר זוויות צילום שמאירות את המרואיינים. אתה מבקש מהסרט להיות מה שאתה רוצה, ולא בודק מה הבמאי רצה, ואז אתה מתאכזב. לפעמיים נדמה שאצלך יש או הופתעתי-אהבתי או מה שקיוויתי-אז אהבתי. בפעם הבאה תנסה לראות מה מנסים להגיד לך ולא מה אתה רוצה להגיד.

כתיבת תגובה