אבל זה לא סרט קולנוע. לפעמים יש קו דק בין ההגדרות של מהו סרט קולנוע, ומהי כתבת תחקיר. אני חושב ש"המתנחלים" נותר בצד הטלויזיוני, הרפורטאז'י, ולא מצליח לערב אותי רגשית. כי, למשל, אין כאן דמויות. הוא פורש את היריעה למרחבים, אבל משתמש במרואינים מסוימים בצורה ספורדית ולא עקבית. לדוגמא, הסצינה היחידה בסרט שיש בה אלמנט רגשי מבחינתי היא הסצינה של קבורת התינוק. אבל הדמות הזו, של האם השכולה, היא נעלמת מהמסך לדקות ארוכות. היא שם רק כדי להסביר את תחילת ההתישבות בחברון. לא כדי לקחת אותי למסע רגשי קולנועי.
איתן 
איתן, אני נהנת לקרוא אותך ולו רק בשביל לקבל עוד זווית של מה שראיתי, אראה, או מתלבטת אם לראות. בהרבה מביקורותך נראה לי שאתה חוטא בדיוק בזה. אם הזווית אותה מציג הבמאי היא לא מה שתכננת, דמיינת, קיווית אתה לא אוהב, או לפחות לא מפרגן בגדול. ראיתי את המתנחלים, ואף הייתי בפרימיירה כשלאחריה נערכה שיחה עם הבמאי שמעון דותן ועם הרב יוסי פרומן. ואהבתי את הסרט על אף מגרעותיו (אף סרט אינו מושלם בעיני כשם שאף אדם אינו מושלם, והרי הראשון הוא תוצר של השני) . אני יכולה להגיד לך שהשמאלנים הלינו כי הסרט לא מספיק שמאלני, ואילו הימניים כעסו על הצגת הדברים. דווקא שמעון שבא מהצד השמאלי של המפה עבר תהליך ובו הוא ניסה להציץ לעולמם של הקיצוניים באזור המדובר. אבל הוא צילם אותם יפה, בכבוד, נתן להם זכות דיבור, בחר זוויות צילום שמאירות את המרואיינים. אתה מבקש מהסרט להיות מה שאתה רוצה, ולא בודק מה הבמאי רצה, ואז אתה מתאכזב. לפעמיים נדמה שאצלך יש או הופתעתי-אהבתי או מה שקיוויתי-אז אהבתי. בפעם הבאה תנסה לראות מה מנסים להגיד לך ולא מה אתה רוצה להגיד.