29 ביולי 2016 בשעה 14:00

"משחקי חובה" – ביקורת

"משחקי חובה". דייב פרנקו, אמה רוברטס.

על אף שבבסיסו "משחקי חובה" מיועד לנוער מתבגר, עדיין מדובר בסרט טוב וקליל שיכול בקלות להסב הנאה גם למי שעבר את שנות העשרה של חייו. זאת כי הנושא המרכזי של הסרט הוא התנהגות אנושית בעולם טכנולוגי, נושא מרתק בפני עצמו שרלוונטי לכל גיל. אין מדובר ביצירת מופת כמו "מראה שחורה", אך גם הגרסה הצעירה של הדיון היא בהחלט הפתעה לטובה.

את הסרט ביימו הנרי ג'וסט ואריאל שולמן על בסיס המותחן של ג'יני ריאן. שני הבמאים הצעירים ("קאטפיש", "פעילות על טבעית 3") אספו קאסט צעיר ולא מוכר ברובו שאולי לא מוכיח יכולות משחק מדהימות אבל משתלב יפה בקצב המהיר של הסרט. כמו כן, היכולת ליצור סרט מהיר וזורם היא לא דבר מובן מאליו גם אצל במאים בעלי שם, ומצרך הכרחי בבימוי סרט הפונה לבני נוער.

גיבורת הסרט היא וי (אמה רוברטס, "אנחנו המילרים"), שמינסטית יפה אך ביישנית המצטיינת בצילום, ומאוהבת בסתר בכוכב קבוצת הפוטבול של התיכון. אך חוסר הבטחון של וי גורם לה להעדיף ולהישאר מאחורי המצלמה, זאת בשונה מחברתה הטובה סידני (אמילי מיד). סידני היא נערה מאוד פתוחה ומוחצנת ומשתתפת ב"משחקי החובה" – משחק אינטרנטי מחתרתי בו המשתתפים מתחלקים לשחקנים, המצלמים את עצמם משלימים משימות שהתקבלו מהקהל תמורת כסף, או לצופים, המשלמים כדי להיות הקהל.

בהחלטה של רגע וי בוחרת להצטרף למשחק כשחקנית, וכבר במשימה הראשונה שלה היא פוגשת את איאן (דייב פרנקו, אחיו הצעיר של ג'יימס), שמשחק ב"משחקי החובה" בעצמו, ובנוסף הוא חתיך עם אופנוע, שמקשיב למה שוי מספרת לו ולכן התפתחות העלילה הרומנטית היא רק שאלה של זמן. השניים משלבים יחדיו כוחות במשימות הבאות שנעשות בהדרגה קיצוניות יותר ויותר כשהסרט מעלה את השאלה איפה עובר הגבול במשחק הנוראי הזה?

המשימות הללו נותנות לשחקנים הזדמנות טובה להביע מגוון רחב של רגשות, שלא מנוצל היטב. פרנקו נשאר עם אותו חיוך טפשי במשך כמעט כל הסרט, לא משנה מה מתרחש סביבו. לעומתו, רוברטס אמנם מפגינה רגשות התואמים יותר למצב בו היא נמצאת, ברם החילופים המהירים בין קיצוניות אחת לאחרת מהירים מידי, גם עבור בת טיפש-עשרה, ופוגעים מעט באמינות המשחק. בשונה מהם, דווקא מיד, בזמן המסך המצומצם-יחסית שהיא מקבלת, בונה דמות משנה מעניינת ואמינה.

"משחקי חובה". אמה רוברטס.

אך כאמור, עיקר כוחו של הסרט הוא לא המשחק אלא השטף היפה שלו. הזרימה הזו שמובילה את הגיבורים מאירוע לאירוע, ממשימה למשימה, נובעת ישירות מהמשחק שלוקח תפקיד חשוב בסיפור. לכן על אף שהמעברים העלילתיים מלאכותיים למדי, זה נסלח. כמו כן השילוב בין הסרטונים המצולמים מהפלאפונים יחד עם אנימציות שנועדו לעדכן את הקהל במתרחש בעולם הוירטואלי, מצליחות לתפוס בצורה יפה לעין את ההוויה של המתרחש היום כפי שהוא נתפס בעיניים צעירות. כך שאם מתעלמים מהבולשיט הטכנולוגי (השאלה איך לכולם תמיד יש בטריה, נשארת פתוחה לצד הממבו-ג'מבו שמתיימר להיות סייבר) מגלים שמהבחינה הזו יש יצירה איכותית על המסך.

"משחקי חובה" הוא סרט שעשוי ברמה גבוהה שמיועד לקהל הצעיר. לכן עיקר הדאגה מבחינתי הוא שכמו במקרה של 'שיר הסלפי', הנוער לא יבין את המסר וינסה לשחזור את המשחק כתוצאה מהשעמום של החופש הגדול. אך מבחינה קולנועית גרידא, הקצב המהיר של הסרט עושה אותו לכיפי, קליל ומהנה. יחד עם זאת אוהבי הסרטים העמוקים והפילוסופיים יביעו צער שהרעיון המבטיח של הסרט מתבזבז בסופו על עלילה רומנטית לנוער, ולא הגיע ליוצרים מעט יותר קודרים, מוקצנים ורציניים כמו האנשים שמאחורי "מראה שחורה".

דירוג: