כמה קומדיות רומנטיות אתם מכירים שמעמידות במרכזן נשים מבוגרות שנושקות לגיל 70? רוב הקולנוע סוגד לצעירים ולצעירות, המנותחים והמתוחות. והנה גיבורת הסרט העצמאי "שלום, קוראים לי דוריס" היא אישה מבוגרת, בודדה וקצת מטורללת (סאלי פילד) שחולמת על אהבה עם בחור צעיר וחתיך (מקס גרינפילד) שהיא מכירה במשרד.

אולי יהיה כאן סוף־סוף רומן בין דורי שלא נענה לקלישאת וודי אלן ודומיו? האם נזכה אולי לראות לשם שינוי תיאור אוהד של אישה שעברה מזמן את ה־60 מפלרטטת ומשתובבת עם גבר צעיר? כל התהיות הללו גרמו לי לחשוב שאחבב מאוד את "שלום, קוראים לי דוריס".

אלא שציפיות לחוד וביצוע לחוד. למרות הרעיון המבטיח והחמוד שבבסיסו, "שלום, קוראים לי דוריס" הוא סרט בוסרי וקצת מביך בראשוניות שלו. מייקל שואוולטר, קומיקאי ושחקן אמריקאי לא מאוד מוכר, התבסס כאן על סרט קצר שהוא החליט להרחיב – וזה ניכר. יש באמת ב"דוריס" משהו שמזכיר סרט סטודנטים חצי אפוי: הדמויות הן כולן סטריאוטיפיות, המהלכים התסריטאיים מאולצים ומכאניים, השחקנים חוטאים במשחק מוגזם ואת הפאנצ'ים בבדיחות אפשר לזהות מקילומטרים.

זה נכון גם לגבי הדמות של סאלי פילד. על הנייר זו דמות מקסימה שאמורה לזכות אותה במועמדות לאוסקר. בפועל פילד מגלמת אותה עם מלא טיקים ושטיקים שאמורים לסמן לנו שהיא "משוגעת" ויוצאת דופן, במשחק מוגזם שמזכיר קצת סרטים לילדים. חמור מכך: אין גם לסרט ביצים ללכת עד הסוף כשהוא עוסק באפשרות שאישה בת כמעט 70 תצא או חלילה תשכב עם גבר שצעיר ממנה בכמה עשורים. בסוף "דוריס" אינו רק סרט שטחי, אלא גם פחדני. חפשו במקום את "הרולד ומוד", קומדיה מטורללת וחכמה באמת מלפני 45 שנה שעסקה באותו נושא עם הרבה יותר אומץ.