יש סרטי קומיקס טובים, יש סרטי קומיקס רעים, ויש את 'יחידת המתאבדים'. אין דרך אחרת להגיד את זה: מדובר באחד מסרטי הקיץ הגרועים בכל הזמנים. טוטאל לוס. מתסריט שנראה כמו טיוטה שמעולם לא הושלמה, דרך השחקנים המסכנים (וויל סמית, מרגו רובי, ג'ארד לטו, קארה דלווין) שנתקעו בתצוגות משחק איומות, ועד ביצוע חפיפניקי שנראה כמו טלאים של סרט שחוברו למוצר חצי אפוי ואז נכתשו שוב ושוב על ידי המפיקים.
מה שמעצבן במיוחד ב'יחידת המתאבדים' הוא שמדובר בחורבנו של קונספט טוב: זה היה אמור להיות מעין סרט צדדי, אפל וחוצפני יותר של די־סי ('באטמן נגד סופרמן', שהוא אגב יצירת מופת יחסית לזה). אתם יודעים, משהו בין 'שומרי הגלקסיה' ל'עיר החטאים'. במקום גיבורים מלוקקים, רואים איך הנבלים הכי גדולים של עולם הקומיקס מגויסים להיות אלו שמצילים את העולם. אבל רגע, למה בעצם שזה יקרה? הו, שאלה מעולה. בסרט אין לזה שום תשובה משכנעת, וזה עוד אחד מהפאקים הקטנים שלו.
במקום להציג סיפור קוהרנטי, הבמאי דיוויד אייר ('זעם') והאולפן עסוקים כל הזמן בלנסות לשכנע אותנו שאנחנו רואים סרט אפל ומגניב. אבל אף אחד מהגיבורים לא רשע, שנון, סקסי ומצחיק כמו שהוא מתיימר להיות. סתם דמויות משעממות, שמוצגות בזו אחר זו באקספוזיציה מייגעת שנמשכת שעה, ואז ממשיכות להסתובב עוד קצת בעלילה מלאה בקלישאות. זומבים חסרי בינה? יש. מכונה שעלולה להשמיד את העולם? יש. גיבורות שלבושות כמו חשפניות? יש! מה שאין זה רגע אחד מפתיע, או סצנת אקשן אחת טובה, או דמות להתאהב בה. אפילו הג'וקר - אולי דמות הנבל הטובה בתולדות הקומיקס - מקבל כאן ביצוע מעליב במיוחד של ג'ארד לטו שנראה יותר כמו פאנקיסט רדום. איפה הוא ואיפה הית' לדג'ר. רחמים.
