הנה משהו שרוב יוצרי האנימציה מבינים רק בתיאוריה: היתרון האמיתי של עולם האנימציה הוא ביכולת להראות לנו משהו שמעולם לא היינו מראים בקולנוע מצולם, כי זה היה חתרני או מזעזע מדי. סת' רוגן מבין את זה מצוין. 'מסיבת נקניקיות', הסרט החדש שהוא כתב והפיק (וכמובן מדבב את הדמות הראשית, ולצידו כל החבר'ה הקבועים שהוא הביא למסיבה, מג'ונה היל לג'יימס פרנקו) הוא קודם כל מופע של השתוללות פרועה ומזככת על המסך. בהתחלה זה נראה כמו גֶג נחמד, קצת פרודיה אחד־על־אחד על סרטי פיקסאר, שאגב מקבלת שלל רפרנסים בסרט.
הקונספט פשוט: במקום דגים או צעצועים מדברים, בואו נחשוב על אוכל מדבר, ועל החרדה שתתעורר כשהוא יגלה מה בני האדם עושים איתו. כבר בסרטי 'צעצוע של סיפור' פיקסאר היו מספיק אמיצים לשלב בין המראות החמודים גם מידה לא מבוטלת של קדרות ובגרות, כשהצעצועים מגלים שבני האדם לא רק משחקים איתם, אלא עלולים לנטוש או להשמיד אותם. אצל רוגן ההשמדה היא עובדה מוגמרת. 'מסיבת נקניקיות' הוא אולי סרט צחוקים סטלני על פני השטח, אבל למעשה מדובר בכלל בסרט אימה די הארד־קור. וכמו רוב סרטי האימה המשובחים באמת, מתחת למראות האלימים יש כאן שאלות של שכר ועונש, טוהר וחטא ובעיקר אובדן דרך ואמונה.
לקראת סופו, הסרט מאבד עשתונות ומשתגע לחלוטין במובן הכי טוב של המילה. הוא מציג עולם הפוך ומופרע שבו האדם הוא רע במהותו וראוי למוות בייסורים, וכל מה שנותר לצדיקים לעשות הוא להתפלש באורגיה של עונג וכאב. והוא גם מאוד מצחיק. לגמרי אחד מסרטי השנה.
