פסיכולוגיה הפוכה עובדת גם בקולנוע. לכן דווקא בשעה שהטכנולוגיות משתכללות והמדיום הופך יותר ויותר לארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות, יוצרים רבים נוטים לעשות הפוך על הפוך ולאתגר עצמם בסרטים מינימליסטיים ככל האפשר.
וכך, בשנים האחרונות אנחנו צופים שוב ושוב בקונצרטים לשני כלים בלבד. ג'יימס פרנקו וסלע ב"127 שעות", רוברט רדפורד והאוקיינוס ב"הכל אבוד", סנדרה בולוק והחלל ב"כוח משיכה" וראיין ריינולדס קבור ב-"Buried", למשל, הם דוגמאות לסרטים עכשוויים בהם התמקדה העלילה בדמות אחת ויחידה, שמצאה עצמה כלואה או אבודה במרחב כלשהו.
עתה, מצטרפת למגמה הזו גם זוגתו של ריינולדס, בלייק לייבלי. היא מככבת ב"מים לא שקטים", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, ומתגלה כגיבורה היחידה בו: גולשת טקסנית שאינו מרוצה דיו מן החופים שיש באזורה, ולכן נוסעת לחפש הרפתקאות במקסיקו. שם מוצאת ההרפתקנית הרבה יותר ממה שייחלה לו: טורף ימי עקשני, שגומר אומר בלבו לא להניח לה עד שיבתר אותה לחלוטין, וכך מתחיל ביניהם משחק של חתול ועכבר, או נכון יותר לומר, של כריש ועכברה.
על פניו, הבחירה לצמצם את העלילה לשתי דמויות בלבד נשמעת כמו משהו שיגביל אותו, אך למעשה רק היא שמאפשרת לסרט לצוף מעל המים: הרי מאז "מלתעות" ראינו כבר עשרות אם לא מאות מותחני וזוועתוני כרישים, ומלכתחילה הלהיט של שפילברג הציב סטנדרטים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם. לפיכך, מי שבכל זאת מעז להתיימר להוסיף משהו לתת-הז'אנר, חייב לבדל את עצמו איכשהו, והמינימליזם של "מים לא שקטים" אכן מצליח לייחד אותו.
אז רעיון מתקבל על הדעת יש כאן, ועכשיו צריך רק במאי שיוציא אותו לפועל כהלכה וכוכבת שתשא אותו על גבה, ואט-אט מתברר כי גם באלה אנו זוכים פה. הבמאי חאומה קולט-סרה היה אחראי בעבר לכמה מן המותחנים המוצלחים יותר של ליאם ניסן, ובראשם "מרדף לילי" ו"נון-סטופ", וגם כאן מצליח למצות את המיטב. למרות הבסיס העלילתי הדל, הוא שומר על מתח וקצב, מוצא כל פעם סיטואציות ומכשולים חדשים לגיבורתו בלי שיצטרך למרוח את הזמן, ואף שהסרט אינו מוגבל לצפיית רכים בשנים, מותח את הגבולות ומשכיל ליצור רגעים של זוועה וגועל גם בלי לעבור את הקווים האדומים.
בניגוד לבמאי, שכבר הפגין את יכולותיו בעבר, לייבלי ניצבה בתור כישרון גדול שטרם התפרץ. השחקנית, שהתפרסמה ב"אחת שיודעת", דישדשה מאז המעבר שלה למסך הגדול, אבל 2016 זו השנה שלה: ב"קפה סוסייטי" זכתה לראשונה לשתף פעולה עם במאי בסדר הגודל של וודי אלן, גם אם בתפקיד קטן יחסית, וב"מים לא שקטים" כבר מתאפשר לה להוכיח כי יש בה די נחישות ורגישות לעמוד באחת המשימות הקשות מכולן, ולהחזיק סרט בו היא הנוכחות האנושית היחידה.
למען הסדר הטוב יש לציין כי פה ושם מגיחות על החוף או במים דמויות אנושיות אחרות, אך הן שוליות וזניחות ומתאדות לאחר דקותיים. בכל המקרים מדובר בגברים, שמתגלים כחסרי תועלת לחלוטין. דמות נוספת שמגיחה פה ושם מופיעה רק בפלאשבקים: אמה המנוחה של הגיבורה, שהיתה ונותרה הרול-מודל שלה.
כלומר, כל הגברים ב"מים לא שקטים" אימפוטנטים, והדמות הראשית שלו היא אשה חזקה ואמיצה שהמודל לחיקוי שלה הוא אשה אחרת, ולאור כל זה, קל להתפתות ולקשור כתרים פמיניסטיים לראשו. אלא שכמו במקרים הוליוודיים רבים, גם כאן מאחורי הפמיניזם לכאורה מסתתרים דברים אחרים לגמרי: מזמן לא ראינו סרט נצלני מחפיץ כל כך, בו הגיבורה היחידה מסתובבת מעורטלת לאורך כל הזמן, ומגלמת אותה שחקנית אטרקטיבית במיוחד, שהמצלמה מתענגת בכל דרך אפשרית על נתוניה הפיזיים המרהיבים.
העובדה כי את ההתנגדות לכריש מובילה כאן אשה ולא גבר אינה מובילה דווקא לתפנית מגדרית, אלא בעיקר מאפשרת לסרט דבר אחר: לדאוג לכך שבכל רגע ורגע, יהיה בו תקריב על ביקיני. יותר מאשר תשדיר בחירות להילרי קלינטון, מדובר במעין גרסה כרישית לפרסומת לבגדי ים.
מהפכה אמיתית תגיע, אם בכלל, רק כשנראה את מליסה מקארתי מככבת בסרטים כאלה, או לחלופין כשהם לא ימכרו את עצמם דרך החמוקיים של הגיבורה. עד אז נכיר ב"מים לא שקטים" בתור מה שהוא: גימיק מניפולטיבי ואפקטיבי, והוכחה נוספת לכך שהוליווד שמרנית גם כשהיא לכאורה חתרנית, ולזה שאפשר להסתפק במועט ולא חייבים אלפי ניצבים ממוחשבים כדי להפיק להיט מותח.