כבר מילדות נחתם גורלה של תרצה אתר. כבתו של המשורר הגדול בישראל הצעירה, לפני שהיתה עצמה, היא היתה בתו של נתן אלתרמן. "חשוב היה באיזו תנועה היא", מתאר אלכס אנסקי את סדרי העדיפויות בגן הילדים שאותו פקד עם אתר, "ואם היא יכולה לפלוט מילה או שתיים על אבא שלה ואיך הוא כותב את 'הטור השביעי'". כשהיה אנסקי מבקר בביתה בילדותם ותרצה הקטנה היתה מתרגמת את שייקספיר מרוסית ואנגלית, "לא ייחסנו את זה לחריצות שלה אלא לזה שהיא ירשה את זה מאבא שלה", הוא מספר בסרט "תרצה אתר: ציפור בחדר", שיצר ארי דוידוביץ' וששודר אתמול (רביעי) ב-yes דוקו.
תרצה אתר נולדה, גדלה, התבגרה וחייתה במעטפת שכל כולה נתן אלתרמן, על כשרונו הענק ואישיותו המורכבת, כולל החיבה העיקשת למשקה ולמוות. העיסוק המתמיד שלו בנושאים אפלים נספג בה, וכאדם היה עבורה דמות איש "נוגה וזועף, עוין ומרחם". הסרט לא מרחיב רבות על מעשיו של אלתרמן, וחבל, בהתחשב בהשפעה העצומה שלו על מושא הסרט. אנחנו מבינים עד כמה עמוק זה היה מעדויות מרמזות. "עוולות", מכנה חברתה גילה אלמגור את ההתנהגות של אלתרמן כלפי משפחתו. אלתרמן ידע שהוא אחראי להרס המבנה הנפשי של בתו, מעיד חוקר הספרות זוכה פרס ישראל דן מירון. אולם מלבד הידיעה שיש לאלתרמן מאהבת בנוסף לאשתו, ואנקדוטה על סירובו להגיע לשולחן ליל הסדר בשעה שכולם מחכים לו, הוא מצטייר בסרט כאב אוהב ודואג, שעוקב אחרי בתו כדי לשלם על הקניות שלה וסופג את ציפורניה בשעת זעם.
היעדרם של הדברים המפורשים הופך את הסרט לאבסטרקטי ופיוטי ומדגיש את יופיו, מקנה תחושה של כלי המתמלא אט אט בתחושות במקום בנתונים. בכל זאת, עדיף היה לו לומר כמה דברים ארציים ולקשור כמה קצוות. הסרט מתמקד כמעט אך ורק ביחסיה של תרצה אתר עם אביה ולא עם אחרים, למרות שגם הם מוצגים. עודד קוטלר מתראיין כבעלה הראשון, רבים ממעלליהם מתוארים על ידו, אבל סופו של הקשר לא זוכה להתייחסות. גם אמה של אתר, שחקנית התיאטרון רחל מרכוס, מדוברת בסרט, אבל אין שום התעכבות על היחסים בין השתיים מלבד האמירה שהבת ערגה לאמה כאשר היתה בחו"ל. כך אף יחסיה של אתר עם בעלה השני והאחרון, בנימין סלור, נדחקים אל קרן זווית, ופרט כמו שינוי שם משפחתה כדי לרחוק משמו של אביה - עניין שלכאורה חותר תחת תמת הסרט - לא מאוזכר כלל.
את החוסר הזה ממלאים שיריהם של אלתרמן ואתר, שפותחים את הצוהר להלך נפשם. "ציפור בחדר" עוטף אותנו בצל ח?ש??ך, בחסד וברחמים. מכסה אותנו במילים הכל כך יפות של תרצה אתר ושל אביה, שורות השירים נאמרות ומופיעות מנוקדות על המסך כמו בספר נע וחסר מנוח. הן מתנוססות על תמונות מפעם, כמות מפתיעה מהן צולמו ממרחק מה, מחדר סמוך, כמו כדי להדגיש את העובדה שלא באמת נצליח לחדור פנימה, להציל, שכל זה כבר היה ואבד. האפלה הזו מרחפת מעל הכל, מודעת, חונקת את הגרון, עתירת עצב אך נטולת רגשנות. אולי הרגע המטלטל ביותר בסרט הוא זה שבו פתאום, באמצע הסיפור הכרונולוגי בשנות העשרים לחייה, נשתלת פתאום תמונה מילדותה של אתר, יושבת קטנה על ברכי אביה, סרט בשערה, לצד אמה.
למעשה, גם בלי התמונה הזו, הכריכה המתמדת של הבת באביה ושל האב בבתו לא מאפשרת לנתק את הדעת מהיותה של תרצה אתר מעין ילדה קטנה, גם כאשר היא מתוארת כחיילת וכעלמה צעירה. היא נשארה תמיד ומבחירה תחת צלו של אביה. בלהקה הצבאית שרה את השיר שכתב, אחרי כן גם הופיעה במחזה שחיבר, על פי עדויות חבריה היא דיברה עליו כל הזמן, כולל בלשון הווה גם אחרי שמת. אט אט חושף הסרט עד כמה העריצה הבת את אביה ועד כמה היתה קשורה אליו. כיצד תיארה מראש את חייה בגיל 50 - גיל שלא זכתה לראות - אחרי שהילדים כבר יגדלו ויהיה לה יותר פנאי לכתוב את הספר שהיא מתכננת על אודות אביה. באחד משיאיו הכאילו-אגביים של הסרט קולה נשמע במסגרת ריאיון רדיו. "אני אדם שיש לו מעט מאוד, בתור אדם, שורשים שקושרים אותו אל החיים המציאותיים האלה", אמרה, "ודווקא להיות קשורה לאבי נראה לי דבר מאוד הומוגני ומאוד טהור, ועל כן אני לא בורחת ממנו אלא נשארת לידו".
"שירה היא מכשפה", אומר דן מירון לקראת סופו של הסרט. זהו מדיום, הוא ממשיך ומסביר, שמאחורי מילותיו היפות מסתיר פעמים רבות דברים אפלים ואמיתיים מאוד, כך היה אצל נתן אלתרמן וכך היה אצל תרצה אתר, שפסעה כל חייה במודע ובדבקות בעקבות שהותיר אביה. אף על פי ש"ציפור בחדר" היה נשכר לו הוסיף כמה פרטים חסרים, הוא לירי, מרגש ויפה מאוד כמו שהוא.