דמעות של פריים-טיים

בטלוויזיה מסחרית, גם המוות זקוק לפרזנטורים. בחודש האחרון ראינו את ג'ייד גודי, פליטת ריאליטי בריטית, גוססת ומתה מסרטן; ב"לנצח את הסרטן" ראינו את דן סממה המנוח, מי שלא ניצח, גוסס לעינינו הנדהמות, ונדהמנו כי הלא "הכרנו אותו כשהיה בריא ופעיל", וחשנו כאילו מת מישהו שהיינו קשורים אליו איכשהו מכוח ישיבתנו מול המסך; ואמש, משה לוי, עובד רכבת ישראל ואב לחמישה ילדים, גסס לעינינו מסרטן הריאות בסרט "מסדר לסדר" של שרון לוי.

משפחת לוי ב"מסדר לסדר". תיעוד סדוק של גסיסה (צילום: אלוני מור)

למה צפיתם בו? התשובה המיידית והקלה מדי היא, ששרון לוי היא אחותה של אילנית לוי, ואלמלא היתה כזאת, לא היה הסרט מגיע לסלון שלכם. אם אסתפק בתשובה הזאת ואוסיף לה כמה שורות ציניות ואקרע את הסרט לגזרים מפני שהוא בסך הכל פרויקט גמר של עלמה בתום לימודי הקולנוע שלה ותקופה אישית קשה בחייה, יצאתי ידי חובתי כמבקרת. אבל לא זה לב הענין, ולא זו הבעיה בתכנים הדוקו-אישיים של הערוצים המסחריים.

כדי להבין כיצד אנחנו צורכים טלוויזיה בשנים האחרונות, אני חייבת להכיר לכם ספר שלטעמי איננו ידוע די הצורך. שמו "פרנהייט 451", וכתב אותו ריי ברדבורי, מגאוני המד"ב בעידן הקלאסי. הספר ראה אור בשנת 1953. השבח לאל, יש תרגום של נועה מנהיים.

אחת הנבואות הקטנות של ברדבורי בספר היא האייפוד. הנבואה הגדולה יותר, שנכתבה כאשר הטלוויזיה היתה קופסה קטנטונת בשחור לבן, היא התמכרותם של אנשים למסכים בגודל קיר שלם. המסכים הללו שידרו להם עלילות "אמיתיות" של בני אדם שהצופים טעו בהם וראו בהם את בני משפחתם ממש.

הערוצים המסחריים מייצרים לנו משפחות שחייהן הפרטיים הם חומר מבוקש, ולקרוא לצפייה שלנו בהם "סיפוק יצר המציצנות" הוא סוג של החמצה. אנחנו לא מציצים. הפכנו לצרכנים של משפחות טלוויזיוניות בגלל האשליה העצומה לפיה הם חלק מחיינו מכוח הופעתן על מסכינו. וכך, אחרי אייל גולן מספר על הכל ולא כלום, אילנית לוי רוקדת ומבדחת ומשתדלת לשמור על פרופיל ציבורי גבוה - מגיע גם משה לוי, והוא גוסס לעינינו.

מוות בקלוז-אפ

תיעוד הגסיסה נעשה מתוך ניסיון לתהות על מיתוס הלכידות המשפחתית, וברור לגמרי שיש בו סדקים. רחל לוי, אם המשפחה, אינה מקבלת את המוות המתקרב וטוענת שמשה ויתר ולא נלחם. ניצה, הבת הגדולה ("והכי מפותחת" כלשון האב, מציבה את עצמה כקורבן מעונה של המציאות החדשה וזו שתורמת הכי הרבה להשגחה על האב וגם לא נמנעת מביקורת כלפי ארבעת אחיה האחרים שלא עושים מספיק.

האחיות המתייפחות. סוגרים מעגלים כי צריך, כי יש מצלמה

כולם מתגייסים כמיטב יכולתם, לפעמים באורח מכמיר לב: האח אילן יוצא לבליינד-דייטים סדרתיים כדי להכיר את מי שתהיה בת זוגו ולהכיר אותה לאביו לפני שימות, מפני שמעל לכל רצונותיו של האב עומד הציווי הקדוש להקים משפחה, וניצה מתייפחת בפניו ומבקשת את סליחתו על כך ש"לא הביאה" ילדים. הוא סולח.

כולם מתייפחים. כולם מתייפחים ארוכות בתקריבים לעיני המצלמה. יש אנשים שעבורם המצלמה הזאת היא הנצחה יחידה, מעצימה, של חיים שנועדו להות פרטיים ואלמוניים. סרט דוקו-אישי הוא איפוא סוג של גאולה מאלמוניות, שנחשבת בימינו הטלוויזיוניים לחטא: הלא כל אחד בוער מתשוקה להיות מפורסם, לא כן?

היחידה שמתמרדת היא דווקא אילנית לוי, שמסרבת להזיל את הדמעות שאחותה הבמאית ממש תובעת ממנה בסרט, במילים, "לא מתאים לי שאת לא בוכה". "אני אבכה בבית", היא אומרת. ושרון עונה - כאן זה הבית שלך.

אילנית תוהה: "ברמב"ם?" שרון עונה - "הבית הוא המקום בו נמצאת המשפחה שלך". זאת רוח הדברים, לא תעתיק מדויק. דווקא האישה שיש לה ניסיון בהתחנחנות למצלמה תובעת כאן לעצמה מעט פרטיות, ומעבר לזה - את הזכות לשיירים של חיי רגש אישיים, לא מזויפים, לא מיוצרים בעקבות גירוי של מצלמה.

בשבחי הנבואה

ובתוך כל זה, ממשיך משה לוי לגסוס, משלים עם מותו בהכנעה, אוהב את ילדיו, מתפייס עם אשתו שאולי רדה בה, כפי שחלק מילדיו סוברים ואולי לא, והופך לעוד בן משפחה שלנו, ומייצר עבורנו עוד נדבך בחיי הרגש המדומים האלה שאנחנו מקיימים עם עצמנו מול המסך.

בספר של ברדבורי, הטלויזיה היא תחליף לספרים. ממשל צנזוריאלי שורף אותם, ויחידות מיוחדות מחפשות אותם במסתרים ומבעירות אותם. הם בוערים בטמפרטורה של 451 מעלות פרנהייט, ומכאן שם הספר. בעניין הזה ברדבורי טעה. לא צריך לשרוף. אבל העובדה שהבוקר יש בישראל יותר אנשים שיודעים מי היה משה לוי המנוח מאשר קוראים שמכירים את פרנהייט 451, מוכיחה שברדבורי צדק בדבר חשוב אחד: המשפחות שלנו מצויות על מסכים ענקיים, ואנחנו רוצים להיפגש איתן שוב ושוב, עד המוות. בתנאי יש לו פרזנטורים ראויים, כמובן.