מבין כל ענפי הספורט, אגרוף הוא המתאים ביותר לקולנוע, והסיבות לכך ידועות: גם כי בז'אנר האגרוף אפשר להתרכז בעלייתו ונפילתו של גיבור יחיד, שלרוב גם בא מהאשפתות, ולכן יש לסרטים הללו גם פן חברתי עשיר, וגם כי הקרבות בזירה מצטלמים נפלא.

ניכר שהבמאי היהודי מוונצואלה ג'ונתן ג'קוביץ' מבין זאת ומסמן וי על כל עקרונות דרמת האגרוף בסרטו האמריקאי הראשון "ידי האבן": סיפור אמיתי על אחד המתאגרפים המיתולוגיים במאה ה־20 — במקרה זה רוברטו "ידי אבן" דוראן מפנמה — יש. יריבות רבת שנים וטעונה מול ספורטאי מיתולוגי אחר — שוגר ריי רובינסון בגילום הראפר אשר — יש. מערכת יחסים טעונה מול מאמן זקן ורגיש שמנסה להחזיר אותו לתלם (רוברט דה נירו) — יש. עלילת משנה רומנטית שבה המתאגרף המחוספס מנסה לכבוש את ליבה של נערה יפה ועשירה — כמובן שיש. 

אם יש מקום שג'קוביץ' הוונצואלני מרשה לעשות משהו מעניין עם הדמות של דוראן (בגילום הכוכב הלטיני העולה אדגר ראמירז) היא בהדגשת השנאה שלו כלפי ארצות־הברית. קשה לחשוב על סרט אמריקאי שמציג בתחילתו תמונה פחות מחמיאה של ארה"ב כמעצמה קולוניאלית מושחתת שעשתה במדינות אמריקה הלטינית כבשלה. אבל גם החתרנות הפוליטית הזו ממוסמסת ומרוככת בהדרגה.

התוצאה היא סרט אגרוף עשוי לפי כל הכללים, עם סצנות יפות לצד סצנות קלישאתיות מדי. למי שתהה, דה נירו עושה פה תפקיד משנה נחמד אך לא משמעותי במיוחד. בניגוד לסטאלון שהיה נפלא בתור המאמן ב"קריד" ("רוקי" האחרון), דה נירו לא בונה דמות מורכבת שמתכתבת עם סרט האגרוף המיתולוגי שלו — "השור הזועם" כמובן. מה לעשות, זה לא סקורסזה.