יש מעט מאוד מילים עם משמעות כה טעונה בישראל כמו המילה שכול. לכן יש משהו ערמומי ב'שבוע ויום'. הבמאי והתסריטאי הצעיר אסף פולונסקי בוחר בחוכמה לנתק את השכול מההקשר הלאומי והופך אותו לעניין פרטי ולא הרואי בכלל. הסרט מתרחש במהלך יממה וחצי בסוף השבעה של זוג הורים ישראלים בורגנים (שי אביבי ויבגניה דודינה המצוינים), מיישוב לא מזוהה, שאיבדו את בנם המבוגר אחרי מאבק של שנים במחלת הסרטן. הוא לא היה חייל, המוות שלו לא בא כהפתעה, ואין פה אפילו אלמנט של שוק או הלם שאפשר להיאחז בו - רק עצב עמום ולא מוגדר, לצד הדרישה של החברה "להתגבר" ולעבור הלאה.

בדומה לדרמות־קומיות רבות שאופייניות לקולנוע העצמאי האמריקאי, סטייל 'מיס סאנשיין הקטנה', הסרט בנוי על שורה של סצנות חמוצות־מתוקות ואבסורדיות, שמתארות ניסיון להמשיך בחיים כשאין ממש מה להמשיך. בארה"ב סרטים כאלה נקראים Dramedy, ואפשר להבין למה מבקרים אמריקאים ממש התאהבו בו בפסטיבל קאן.

החמידות הזו היא גם נקודת החולשה העיקרית של הסרט. קצת כמו הדמות של אביבי, הוא בורח לא פעם מהכאב והעצב אל רגעים קומיים וקצת ילדותיים שאמורים לרכך את המכה. זה ניכר גם בשימוש האינפלציוני בשירי אינדי־פופ מלנכוליים בפסקול, שנכנסים תמיד כדי לסמן לנו "עצב" או "השלמה". לא הייתי מצטער אם פולונסקי היה מוותר על לפחות מחצית מהרגעים האלה, ונותן לרגש של הדמויות לדבר לבד.

למרבה המזל, השורה התחתונה היא אחרת. 'שבוע ויום' הוא סרט מוצלח מאוד, עם עוצמה רגשית שתוציא לפחות חלק מהצופים מהאולם בדמעות. סצנה אחת לקראת הסוף בבית קברות, שבה מופיע אורי גבריאל בתפקיד קטן ונפלא, אפילו נוגעת במופתי.