יש משהו מרתק, ובמקביל מרתיע, כמעט בכל הסרטים שנעשו עד כה על פי ספריו של פיליפ רות. הסופר היהודי־אמריקאי בן ה־83 הוא בעל חיבה ידועה ליצירה עם מאפיינים אוטוביוגרפיים, בספרים שחלקם מתארים מערכות יחסים בין גבר מבוגר ו"אחראי" לאישה צעירה, מינית, ולא יציבה נפשית.

התמה המעט שוביניסטית ומיושנת הזו – שקושרת בין מיניות נשית לערעור נפשי – היא אחת הסיבות לרתיעה שלי מרות, וב"התפכחות" זה לא שונה בהרבה. כאן, לפחות, במקום להתענג על כיבושיו המיניים בגיל העמידה, רות חוזר באופן חצי־אוטוביוגרפי לימיו כסטודנט ממשפחה יהודית קשת יום מניו־ג'רזי שהלך ללמוד בקולג' שמרני במערב התיכון. חייו של אותו סטודנט למדן ושקדן (בגילום לוגן לרמן) משתנים בעקבות מפגש טעון עם צעירה משוחררת ומנוסה בהרבה ממנו (שרה גאדון המקסימה). היא, איך לא, מעורערת, והתוצאות, איך לא, הרות אסון.

העיבוד ל"התפכחות" הוא סרטו הראשון כבמאי של אחד התסריטאים והמפיקים החשובים והאינטליגנטים בקולנוע העצמאי האמריקאי, ג'יימס שיימוס. בדומה למיטב הסרטים שכתב ("הר ברוקבק", "סופת קרח"), גם הסרט הזה עוסק במפגש בין תרבות חונקת למיניות עצורה.

אך "התפכחות" מבהיר את הפער בין החוזק של שיימוס ככותב ותיק מול חולשתו כבמאי מתחיל. סצנות רבות כתובות היטב, וכוללות לא מעט אבחנות יפות על יהודי ארה"ב ועל הצביעות המוסרית של שנות ה־50, אך מנגד לסרט חסרה תנופה ויש בו הרבה רגעים מתים. הבמאי הקבוע בדרך כלל שאיתו עבד שיימוס – אנג לי הנפלא – מצליח להוציא מהדמויות העצורות שלו גם רגעים אנושיים. כאן הן נראות חמוצות ולא מעוררות הזדהות. סרט מעניין, אך מפוספס מעט.