שתף קטע נבחר

"נורמן": ריצ'רד גיר שובה לב - אבל נודניק

סרטו של יוסף סידר, בכיכובם של ריצ'רד גיר לצד ליאור אשכנזי, מממש את החזון האמנותי המבריק של הבמאי באמצעות אפקטים ויזואליים מרהיבים ומפתיעים השזורים בדרמה האנושית. האם זה יספיק לו כדי לשחק בליגה של הגדולים? אפשר רק לקוות

 

יוסף סידר הוא אולי הבכיר בבמאי ישראל כיום. ההצלחה המהדהדת של "הערת שוליים" קיבעה אותו ככזה בתודעה שלנו וגם של העולם - כל הדרך אל טקס האוסקר. רק טבעי שהשאפתנות הבריאה שלו תביא אותו לארצות הברית - שהיא בשבילו גם בית, צריך להזכיר. סידר בן ה-48 שנולד בניו יורק, חזר אליה לפני כמה שנים כדי לכתוב, לביים ולצלם פרויקט חדש דובר אנגלית ברובו – תחילה הוא כונה "אופנהיימר", ועכשיו תכירו אותו בשמו העדכני "נורמן". התוצאה הוצגה בהקרנה חגיגית בפסטיבל טורונטו.

 

ריצ'רד גיר, ליאור אשכנזי ויוסף סידר בפסטיבל טורונטו (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
ריצ'רד גיר, ליאור אשכנזי ויוסף סידר בפסטיבל טורונטו(צילום: gettyimages)

הבמאי הישראלי יצא לדרך עם המפיק הוותיק שלו דוד מנדיל, אבל חבר גם לאייל רימון ולקולנוען הישראלי הפעלתן אורן מוברמן המתגורר ויוצר בניו יורק. הוא זכה לתמיכה מגדעון תדמור, וגם משותפים אמריקנים בולטים כמו לורנס אינגלי ומירנדה ביילי. קו-פרודוקציה אינה עניין זר לתעשיית הקולנוע בעולם, אולם העבודה של סידר ושל שחקן הבית החדש שלו ליאור אשכנזי עם שחקנים בסדר גודל של ריצ'רד גיר, סטיב בושמי, מייקל שין, שרלוט גינסבורג והנק עזריה, אינה עניין של מה בכך. את המשימה הזאת סידר עובר בהצלחה. גיר הוותיק מתמסר לחלוטין לתפקיד הראשי, ואיתו גם שאר הכוכבים, במידה פחותה משמעותית של דקות מסך. ההבדלים הגיאוגרפיים והתרבותיים בין ארצות הברית לישראל אינם ניכרים פה, אבל כשזה נוגע לעלילת הסרט - הדברים מתחילים להסתבך.

 

האתגר הגדול של סידר כתסריטאי הוא הלחמת שני סיפורי משנה בהובלת שני גיבורים משני צדי האוקיינוס האטלנטי לכדי מארג עלילתי אחד. הדמות הראשית היא נורמן אופנהיימר (גיר), מעין מאכער יהודי מזדקן מניו יורק שמכלה את זמנו בקשירת קשרים עם אנשים רבי השפעה שונים ומשונים, ועוסק בטוויית רשת סבוכה של אנשי עסקים, פוליטיקאים ומקורבים אליהם. התפקיד שלו הוא לקשר, ליצור את ההיכרות אחד עם השני, אפילו אם הוא אינו מכיר אף אחד מהם באופן אישי. נורמן הוא שדכן של נישואי תועלת. שדכן לא מוצלח במיוחד של אינטרסנטים למיניהם.

 

נורמן נמצא במצב לא פשוט מבחינה עסקית. השידוכים שלו מתפרקים הרבה לפני שהגיעו לידי מימוש. אבל הוא מתעקש להמשיך, לעתים בשיטות לא שגרתיות החורגות מהפרוטוקול. "אני שחיין טוב" הוא אומר לאחיינו העורך דין המצליח (שין), שמנסה לסייע לו. פריצת הדרך מושגת כשהוא מזהה פוליטיקאי ישראלי בודד ועגמומי המשוטט לו ברחובות ניו יורק, ועוקב אחריו. זהו מיכה אשל (אשכנזי), סגן שר המסחר והתעשייה של ישראל. כמו שאומרים – אם אין ציפור שיר, גם עורב יחשב כזמיר. במחווה ראוותנית נורמן מעודד את הפוליטיקאי העגמומי ורוכש עבורו נעליים יוקרתיות (בכסף שאין לו). בתמורה הוא זוכה להבטחה: "אני לא אשכח אותך". כמובן שזו הבטחה חסרת כיסוי.

 

 (צילום: GettyImages) (צילום: GettyImages)
(צילום: GettyImages)

עלילת "נורמן" נעה בין היחסים האישיים, החבריים – לפחות לכאורה – שחולקים אופנהיימר ומיכה אשל, ובין הרשת הסבוכה שהמאכער היהודי טווה סביבם. בסופו של דבר הוא נלכד ומסתבך בה. אשל הופך מפוליטיקאי זוטר לראש ממשלת ישראל, שמנסה להוביל משא ומתן לשלום במזרח התיכון. החבר האמריקאי שלו פתאום נזרק לשולי הדרך. השמועה כי העלילה נוצרה בהשראת יחסי אהוד אולמרט ומשה טלנסקי – קרוב משפחה של סידר, מתחזקת במהלך הצפייה בסרט. אבל אין מדובר בעניין משפחתי. זהו סיפור עם השלכות חובקות עולם על הציר שבין מוקדי הכוח האמריקנים לירושלים, אולם סידר מתמצת אותו כדרמת אינדי ניו יורקית ודי צנועה במושגים אמריקנים. היא עדינה ומתחכמת, ומאוד אינטימית. וכאן עולה השאלה הקריטית להצלחת: מי יצפה בסרט בארצות הברית, ומי בישראל – ואיך הוא יחווה את העלילה והדמויות?

 

וכך זה נראה מהצד הישראלי: פוליטיקאי ישראלי עושה היכרות עם איזה ברנש יהודי, אבל מפוקפק. כשהוא הופך לראש הממשלה (אשכנזי מופיע באנגלית צולעת במכוון, כמנהיג נטול כריזמה – תפקיד שעושה עוול לכריזמה שלו בתור שחקן) מתחדשת מערכת היחסים ביניהם, ועולה על פסים מקצועיים של ניצול ויד רוחצת יד. יש פה פרשת שחיתות וגם קצת חילופי מהלומות פוליטיים בכנסת, וגם קצת ציניות ישראלית טיפוסית. אבל כל אלה מקבלים מקום זעיר יחסית ומפנים את הבמה לנורמן וענייניו הפרטיים, מצוקותיו וקשריו בניו יורק. קשה לעקוב אחריהם, וספק אם לצופה הישראלי ששבע מחדשות בעברית, יש סבלנות לעיבוד בדיוני שלהם ועוד באנגלית. אמנם סטיב בושמי מופיע כרב, וזה נחמד. אבל ההזדהות עם הצד האמריקני של הסיפור לא פשוטה לנו פה במזרח התיכון. גיר שובה לב אמנם, אבל נודניק – מציק למיכה אשל ועוזריו. ובשלב מסויים גם לנו הצופים.

 

 (צילום: GettyImages) (צילום: GettyImages)
(צילום: GettyImages)

וכך זה נראה (כנראה) מהצד האמריקני: גבר יהודי מזדקן ובודד מנסה לשרוד בעולם של פוליטיקאים ואנשי עסקים. הוא משקר לכולם, כל הזמן. זומם מזימות, בודה בדיות. והכל כדי להישאר סמוך לשולחנם של הגדולים, ולהגיש להם מפיות - כדי לכתוב עליהם הסכמים. הוא מאבד את עצמו. הוא יהיה מי שהאנשים שהוא מחובר אליהם ירצו שהוא יהיה. אין לו זהות, ולמרות זאת קל להזדהות איתו. אבל מה קורה כשהעלילה צוברת מעט תאוצה? פתאום העניינים הפוליטיים של ישראל משתלבים למארג הזה. הסכמי שלום, שחיתויות, עסקאות גז, מאבקי כוח בין מפלגות, עוזרים פרלמנטרים. הדמות של נורמן נאבדת בסבך הזה, וכך גם הקהל – האמריקני.

 

סידר עושה מאמץ לארוג את הכל ביחד באמצעות החזון האמנותי המבריק שלו. הוא במאי מוכשר, מקורי ובעיקר רב תעוזה. הוא מנסה לגשר בין הפערים העלילתיים באמצעות תחבולות צורניות חביבות, להן שותפים הצלם ירון שרף והעורך בריאן קייטס (וגם צוות של אנשי אפקטים שעושים עבודה יפה). כמו פול תומאס אנדרסון ופאולו סורנטינו, סידר אינו נכנע למגבלות הריאליזם של סרטיו, וגם ב"נורמן" – כמו ב"הערת שוליים" – הוא משלב בדרמה האנושית מפגנים ויזואליים מרהיבים ומפתיעים. אפקטים שאינם גדולים מהחיים, אבל חורגים מהם. ממש תענוג לעיניים. האם זה מספיק כדי להפוך את "נורמן" ליצירה אחת שלמה, ששוזרת את שני העולמות התרבותיים מהמציאות? לא בטוח. אפשר רק לקוות שהיוזמה לנסות לעשות את זה בליגה של הגדולים, לא תסתיים במפח נפש כמו זה שחווה גיבור הסרט. בינתיים, עד ליציאתו הצפויה של "נורמן" במרץ, אפשר רק לקוות שכמו המאכערים מניו יורק, גם סידר יסדר.

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: GettyImages
ריצ'רד גיר אופנהיימר
צילום: GettyImages
לאתר ההטבות
מומלצים