שתף קטע נבחר

"שבעת המופלאים": פחות מופלא מהמקור

תחילה הייתה יצירת המופת היפנית "שבעה סמוראים" של אקירה קורוסאווה. בהשראתה נוצר ב-1960 המערבון "שבעת המופלאים" בהשתתפות מיטב כוכבי הוליווד. ועכשיו יוצא הרימייק של הרימייק, והוא פחות מוצלח. דנזל וושינגטון, כריס פראט והאחרים אינם מוסיפים הרבה מלבד עוד קצת אקשן

"שבעת המופלאים" ("The Magnificent Seven"), בבימויו של אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), הוא רימייק של רימייק. סרט המרוחק בשתי דרגות מאחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע - "שבעת הסמוראים" (1954) של אקירה קורוסאווה, ומעיבודו למערבון הקלאסי של ג'ון סטרג'ס "שבעת המופלאים" (1960). הסיפור הבסיסי זהה: כפר שאנשיו הם קורבנות לפושעים אכזריים, והגברים הקשוחים ובעלי היכולת שנרתמים למשימה המסוכנת להגן עליהם. המעבר בין ארצות, ז'אנרים ועשורים מסתכם בגלגול עכשווי הנופל משמעותית מהגרסאות הקודמות.  

 

סרטו הארוך של קורוסאווה (שלוש וחצי שעות) פרץ דרך בבימוי אקשן דינמי ובמקביל הצטיין בעיצוב הדמויות והצגת היחסים הנרקמים בתוך חבורת הסמוראים ובינם לבין אנשי הכפר. סרטו של סטרג'ס אמנם לא השתווה למקור אך כמערבון הוא היה סוחף (המוזיקה המפורסמת של אלמר ברנשטיין תרמה לכך לא מעט) גם אם מוגבל יותר מבחינה דרמטית - התמקדותו הייתה ביחסים בתוך החבורה והעימות עם מנהיג השודדים (איליי וולך), כשאנשי הכפר הם בגדר ניצבים.

 

הפיצוי על פישוט זה היה צוות שחקנים מופלאים - ביניהם יול ברינר, סטיב מקווין, ג'יימס קובורן וצ'ארלס ברונסון. הדינמיקה הגברית של אחווה והקרבה כפי שעוצבה בסרט הייתה מקור השראה לקלאסיקות מאוחרות יותר כמו "12 הנועזים" (1967) של רוברט אולדריץ' ו"חבורת הפראים" (1969) של סם פקינפה. נדמה כי ההשוואה בין צוות השחקנים בסרט הקודם והנוכחי מובילה, באופן בלתי נמנע, להכרה בכך שדנזל וושינגטון, כריס פראט ואית'ן הוק רחוקים מלהשתוות לחבורה המקורית.

 

 

סרטו של פוקואה מציג אקשן, דינמי ואלים מכפי שהיה בסרט הקודם, בדרך המפרה את האיזון ביחס לדרמה. זו אינה בעיה של כמות אקשן מופרזת. בהשוואה לסרטים עכשוויים, שבהם אין כמעט הפוגה, "שבעת המופלאים" מאופק למדי. למעט סצנה באורך בינוני באמצע הסרט, רוב האקשן מרוכז ב"עימות המכריע" בחלקו האחרון. הבעיה היא פיתוח לא מספק של דמויות ויחסים. במקום שהאקשן יביא לשיא את התהליכים הדרמטיים, נדמה כי הוא נרתם לשרת את הצורך בספקטקל כמטרה מרגשת העומדת בפני עצמה. האקשן מבוים באופן אינטנסיבי ולא קוהרנטי ובכך הוא פוגע ביכולת להציג מהלכים דרמטיים נדרשים תוך כדי הקרב.

 

ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :

  

 

אירועי הסרט מתרחשים שנים ספורות לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית, בעיירה רוז קריק. סרטו של קורוסאווה השתמש בהבדלים המעמדיים בין סמוראים נטולי אדון ("רונין") לבין איכרים. סרטו של סטרג'ס בנכונות של אקדוחנים אמריקאים לעמוד לשירותם של איכרים מקסיקנים. נדמה שבגרסה הנוכחית מודל היחסים בין האבירים והקורבנות הוא חבורה מולטי אתנית של "גיבורי על" בשירות האמריקאי הפשוט וישר. הם פועלים במסגרת המאבק כנגד בעלי ההון.

 

בהתאם לכך מקור האיום שינה צורה - לא חבורת שודדים, אלא שכירי חרב של קפיטליסט מרושע בשם ברטולומיו בוג (פיטר סרסגארד). לא נישול עונתי של האיכרים ממזונם אלא השתלטות על המוסדות המרכזים של העיירה. בתחילת הסרט בוג נושא מעין דרשה בכנסיה שבה הוא משווה בין קפיטליזם לדמוקרטיה, רגע לאחר מכן הוא טובח באנשים ומצית את המבנה. חרף הפעולות המוקצנות בוג, הוא דמות משעממת בחד ממדיותה. גם כאן ההשוואה לנוכחות של מנהיג כנופיית השודדים בסרט הקודם (איליי וולך) אינה מחמיאה.

 

במרכז החבורה המתגבשת נמצא סם צ'יזולם (דנזל וושינגטון). בעידן המערבון שלאחר קוונטין טרנטינו קל יותר, ואולי אף מתבקש, להציב אקדוחן שחור בתפקיד מלאך הנקמה. בשונה מ"ג'אנגו ללא מעצורים" שעוצב כפנטזיית נקמה קולנועית הממזגת את המערבון עם הבלאקספלויטיישן, הפנטזיה שמוכר "שבעת המופלאים" היא שהצבתו של צ'יזולם בראש החבורה, כמו נשיאותו של ברק אובמה, אמורה להיות עובדה מובנת מאליה בזכות מעלותיו המנהיגותיות.

 

הסמכות השקטה של צ'יזולם מגבשת את שאר חברי הקבוצה על פי מפתח שיוך אתני המחושב עד דרגת האבסורד. ראשית, שלושה גברים לבנים: ג'וש פראדיי בגילומו של כריס פראט שעושה עוד תפקיד של הרפתקן מפוקפק, ושובב אך טוב לב שאמור לאזן את האופי המחושב והלקוני של צ'יזולם. הלבן השני הוא גודנייט רובישו (אית'ן הוק), צלף שלחם לצד מדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים. רקע המוכיח כי גם מי שלחם נגד שחרור העבדים יכול להיגאל תחת המנהיג השחור במלחמה כנגד הקפיטליזם. והשלישי הוא ג'ק הורן (וינסנט ד'אונופריו) הזקן שחבורה.

 

אחרי הלבנים מגיע תורם של המיעוטים. ולאסקז (מנואל גרסיה-רולפו) פורע חוק מקסיקני שבגרסא הנוכחית עבר לצד של הטובים, בילי רוקס (הכוכב הקוריאני לי ביונג-האן) כסיני שמוצאו בשנגחאי והתמחותו בהטלה ושיסוף באמצעות סכינים, ורד הארווסט (כלומר, "קציר אדום" – שם שמזכיר את "קציר כחול" - שם ההפקה של "מלחמת הכוכבים") אינדיאני משבט הקומאנצ'י שנודה, מסיבות לא לגמרי ברורות משבטו.

 

מה יכול לגרום לדמויות המגיעות מרקע כה שונה ואפילו מנוגד להתאחד למשימה ההרואית והמסוכנת? מדוע שהם יבחרו לבטוח האחד בשני למען אנשי הכפר הלבנים? אם התסריט היה מסוגל להתמודד עם שאלה זה, לתרגם אותה באופן הולם לסצנות בהן היחסים מקבלים צידוק וזוכים להתפתחות, הרי ש"שבעת המופלאים יכול היה להיות סרט מוצלח הרבה יותר. אך התסריט של ניק פיזולאטו (היוצר של סדרת הטלוויזיה "בלש אמיתי") ושל ריצ'רד וונק אינו מתמודד עם משימה זו היטב.

 

  

אם המערבון - הז'אנר הלבן ביותר - מעוצב מחדש כפנטזיה מולטי-אתנית תחת מנהיג שחור, אין זה מספיק להציג זאת כעובדה נתונה. המקום בו הדמויות יכלו לקבל נפח, בהתייחסות ישירה לחיבור הלא מובן מאליו ולקשיים אותם הוא מייצר, הוא החוסר המשמעותי ביותר וההזדמנות שפוספסה.

 

"שבעת המופלאים" (ארצות הברית) - במאי: אנטואן פוקואה. שחקנים ראשיים: דנזל וושינגטון, כריס פראט, אית'ן הוק, וינסנט ד'אונפוריו, לי ביונג-האן, פיטר סרסגארד והיילי בנט. אורך הסרט: 132 דקות.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דנזל וושינגטון ב"שבעת המופלאים"
לאתר ההטבות
מומלצים