כי מה שקורה בד"כ בסרטים שכאלו הוא המחשבה על האפקטים. ההרס. על תצוגת הכוח הקולנועית. והנשמה, האנשים, נשכחים ונזרקים הצידה. בחצי הראשון של "הגל" מתגלה שיש לו נשמה. הרבה נשמה. למעשה, אני חושב שעל זה הסרט. רואר אוטאוג (ככה קוראים לבמאי) לוקח את הזמן שלו, בונה מתח בעריכה נהדרת בקצב מדוד, בשילוב מוסיקה מדויק, ועם תסריט שהוא אולי לא מקורי, אבל יש בו מספיק זמן ודמויות כדי שיהיה אכפת לי ממה שקורה להן ברגע שהאסון מגיע. הדמות הראשית מפגינה הרבה אכפתיות. יש לה לב רחב. נשמה אנושית. למעשה, בסצינה לכאורה זניחה בהתחלה, הבת הקטנה שלו שואלת אותו מה זו נשמה. והתשובה היא מה שרואים בסרט. מול איתני הטבע הכל כך כוחניים עומדת המחשבה האנושית המקורית, ההקרבה, הרצון לעזור למי שאפשר כמה שאפשר (כמובן לקרובים אליך קודם, אבל לא רק), והתושיה בעת צרה. כל החלק הראשון של הסרט, ההכנה לקראת מה שיבוא, הפחד ממה שיקרה, הכל מבוים, משוחק, ערוך נהדר כך שלמרות שאני יודע שזה אמור להגיע, אני יושב במתח על קצה הכסא, וממש חרד לגורל הדמויות שעל המסך (ואגב, שלא כמו בסרט הוליוודי רגיל, חלק מהדמויות מת בסרט. וחלק לא).
איתן 