"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.
"הבחורה על הרכבת" שמספר סיפור דרך נקודת מבטן של שלוש נשים שונות, לא מצליח למצות עד תום העיקרון בו בחר וכתוצאה מכך הוא מבולגן ולא תמיד ברור מה עומד מאחוריו.
הסרט מבוסס על רב מכר באותו שם שכתבה פולה הוקינס. אולי אין קשר בין הדברים אבל ייתכן וסרט שנכתב על ידי אישה ורוב הדמויות בו הן נשים, גם עדיף היה שיבוים על ידי אישה. הדבר אולי היה תורם לחדד רגישויות מסוימות שגבר, לא משנה כמה רגיש הוא, כנראה לא יצליח להזדהות איתן ולתרגם לעשייה קולנועית.
זו אינה קביעה מדעית, אבל במבחן התוצאה נדמה שמשהו חסר, ועבודת הבימוי של טייט טיילור ("העזרה") לא מדגישה מספיק את המורכבות של הדמויות. בנוסף לכך, ואולי כתוצאה מכך, השילוב של שלושת הסיפורים לא מתחבר היטב ואינו יוצר אימפקט מספיק גדול כפי שהסרט מכוון אליו.
"הבחורה על הרכבת". ג'סטין ת'רו, רבקה פרגוסון.
רייצ'ל (אמילי בלאנט) עוברת כל יום ברכבת ליד הבית בו היא וטום (ג'סטין ת'ורו) התגוררו. השניים התגרשו לפני זמן לא רב לאחר שלא הצליחו להביא יחד ילד. חוסר היכולת להביא ילד גרם לכך שהיא החלה לשתות והוא בגד בה עם אנה המתווכת שמכרה להם את הבית (רבקה פרגוסון). מחלון הרכבת ריצ"ל רואה את מייגן (היילי בנט) וסקוט (לוק אוונס) זוג אותו היא מדמיינת כזוג האידאלי. האידיאה שהיא בנתה לעצמה נשברת כשהיא רואה את מייגן עם גבר אחר וזמן קצר לאחר מכן מייגן נעלמת. ריצ"ל רוצה לעזור לחקירה אבל בעיית השתייה שלה משפיעה על הזיכרון שלה ומאמת אותה עם הסובבים אותה.
כאמור הסיפור נבנה דרך שלוש נקודות מבט שונות שנשזרות זו בזו. זהו אינו "רשומון" בו כל אחד מספר את הצד שלו בסיפור ויש איזושהי אמת שחומקת מאתנו שלעולם לא נדע. אלא כל אחת מראה חלק מהסיפור מהצד שלה עם מעט חפיפה בין הסיפורים, ובמובן הזה הסרט עושה משהו מעניין: מציג שילוב בין סיפור לא לינארי שגם נעשה דרך מספר מספרות שחלקן לא אמינות.
לבסס סרט על מורכבות נרטיבית ייחודית כמו למשל לספר אותו מהסוף להתחלה ("ממנטו") הוא הימור, יותר של היוצרים מאשר של הצופים. אם התכסיס ייבנה היטב אבל יהיה ריק מתוכן – הסרט ירגיש כמו גימיק זול ולא כיצירה משמעותית. מנגד אם העיקרון עליו הסרט מתבסס ייזנח באמצע (כמו ב"מחוז 9" שהפך מסרט מוקומנטרי לסרט עלילתי בלי שום סיבה ברורה ובעיקר כזו שאינה מתיישבת עם כל הסרט) אז לא משנה כמה מעניין יהיה הסרט, תהיה לו תחושה של החמצה. לפחות הצופים נהנו ממשהו חדש ומעניין, אבל ליוצרים תמיד תהיה תחושה ש"לא נעשה מספיק".
הבעיה ב"בחורה על הרכבת" מתחילה כשיש חוסר אחידות בין הסיבות לחוסר אמינות. חוסר האמון בריצ'ייל נובע מכך שהיא שיכורה רוב הזמן ובעצמה לא זוכרת דבר. אצל מייגן זה מרגיש מכוון והאופן בו היא מספרת דברים מתאים לסיפור אגדה ולא משהו מציאותי. חוסר האמון הזה הוא לגיטימי ומעניין, אבל לא מתחבר טוב יחדיו. לעומתם אנה נדמית אמינה אבל היא מקבלת מעט מאד זמן ולכן ההשפעה שלה מינורית וזאת למרות שהיא הדמות המקשרת בין שתי הנשים האחרות (מייגן הייתה המטפלת של הילדה שלה ושל טום).
אמילי בלאנט מגלמת היטב את הדמות של האלכוהליסטית האובססיבית שמוצאת נחמה בחייה בפנטזיה על חיים של זוג אחר. הבעיה היא שכשהדמות משתנה ומפתחת בלאנט לא מצליחה לעשות את המעבר המתאים. המשחק של בנט, בדומה לתפקיד שלה ב"שבעת המופלאים", מוצלח כמעט ברובו אבל לא בדיוק זה. יש רגעים שהיא מגזימה וגם אם זה מתאים לדמות – חסרה מידתיות כדי שזה יעניק אמינות לכל הסיפור.
"הבחורה על הרכבת". אמילי בלאנט.
הדמות של פרגוסון הכי מנותקת אבל גם היא לא מצליחה לשדר את הבלבול שהיא אמורה. הדבר נכון גם לשאר הדמויות נשיות וגבריות כאחד: בעוד שהמורכבות הנרטיבית של הסרט דורשת מהם לחבוש כמה מסכות, הם לא מצליחים לעשות את השילוב. אולי עם במאי יותר מנוסה זה היה עובד טוב יותר.
על פניו, הסרט חולק מאפיינים מסוימים עם "נעלמת" מלפני שנתיים: מבוסס על רב מכר שכתבה אישה, נרטיביות מורכבת, העלמות של עקרת בית עם עבר מעורפל. זו גם ההסבר שלמרות ביקורות לא טובות, הם בעלי פתיחה דומה בקופות. אבל בין השניים מפריד שמיים וארץ, ויותר מהכל זה המימוש. "נעלמת" ספג ביקורות רבות על אופיו המיזוגני של הסרט, אבל לגבי "הבחורה על הרכבת" קשה לומר משהו כי הוא מפוזר מדי. אולי זה מה שקורה כשנותנים לבמאי שזכה בעבדות הבימוי שלו ("העזרה") כמו שזוכים לג'ובים ממשלתיים: הוא למד יחד עם הסופרת והיא נתנה לו את הזכויות להפקה עוד לפני שהספר פורסם. מי צריך קשרים כשיש חברים?
דירוג: 
הבחורה על הרכבת (ארה"ב, 2016)
בימוי: טייט טיילור | תסריט: פולה הוקינס, ארין קרסידה ווילסון | משחק: אמילי בלאנט, ג'סטין ת'רו, רבקה פרגוסון, לוק אוונס
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-06.10.2016 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: