כמעט חצי מעלילות סרטי הפנטזיה לילדים בימינו מורכבות מהעלילה הבאה: ילד רגיל ולא מקובל עם חיים משעממים מגלה לפתע שהוא בעצם מה־זה־מיוחד. הוא מתגלה כנצר לשושלת מכשפים/אנשים עם כוחות־על, ושלמעשה כל גורל העולם הקסום והסודי תלוי רק בו. כנראה אין אסון נורא יותר בעיני ילדים היום מלהיות סתם עוד מישהו "רגיל".

כזה הוא גם 'המעון של מיס פרגרין לילדים משונים', שמבוסס על רב־המכר לילדים ולנוער של הסופר רנסום ריגס, ומלכתחילה מרגיש כמו חיבור משונה בין 'הארי פוטר' ל'אקס מן': נער משועמם וחסר ביטחון מפלורידה (אסא באטרפילד מ'הוגו') שסבו נרצח, מגלה שהוא קשור איכשהו לבית יתומים מסתורי ובו ילדים עם יכולות על־טבעיות מדהימות, והוא היחיד כמובן שיכול להצילם מקבוצה של מפלצות צמאות דם (בהנהגת סמואל ג'קסון). בסך הכל סיפור הרפתקאות לא רע, גם אם צפוי בכל רגע.

בניגוד לסרטיו האחרונים הלא־מוצלחים, נדמה שהבמאי טים ברטון לפחות מתאמץ לייצר כמה סצנות מלאות דמיון ויופי ויזואלי, שמזכירות במשהו את ימי הזוהר שלו בסרטי פנטזיה כמו 'ביטלג'וס' או 'המספריים של אדוארד'. לפרקים, 'פרגרין' גם יותר אדג'י ולבטח יותר מפחיד ומכושף מרוב סרטי הילדים נוסח 'הארי פוטר' - כולל תיאור מפלצות שאוכלות עיניים של ילדים קטנים (מה שמעלה את התהייה מי בעצם קהל היעד שלו).

אבל 'פרגרין' הוא גם סרט שסובל מחוסר אחידות מתסכל. לצד רגעים מלאי מעוף, ישנן סצנות מלאות ברברת שתוקעות אותו במקום. תוסיפו לזה עלילה שמסתבכת ללא צורך עם לולאות זמן פלוס משחק צ'יזי של חלק מהשחקנים.

כשסדרת סרטי 'הארי פוטר' התחילה לפני 15 שנה, היו מבקרים שהתלוננו שזה חיקוי סוג ב' לסרטים הנפלאים של ברטון. קצת עצוב לראות היום את ברטון רודף אחרי הזנב של 'הארי פוטר'.