פסטיבלים נולדו בשביל מעמדים כמו זה שהתקיים אמש (רביעי) בחיפה: הבכורה המקומית של "לא פה, לא שם", סרט הביכורים של מייסלון חמוד, בוגרת מנשר. הקהל שמילא את האולם עד אפס מקום צחק במקומות הנכונים, מחא כפיים תוך כדי ההקרנה ובסופו של דבר, עמד על הרגליים כדי לשרוק ולהריע במשך דקות ארוכות. חשוב מכל אלה, הוא יצר לאורך כל הדרך אווירה מחשמלת, שהמחישה מחדש למה למרות צלצולי המכשירים הסלולריים, רעשי הסוכריות המרשרשות והכיסאות הלא נוחים, צפייה קולקטיבית היא הדרך האולטימטיבית לראות קולנוע.
זה היה ערב לפנתיאון. אמנם, צריך לסייג ולומר כי הקהל היה מוטה מראש לטובת הסרט, והיו בו חברים או בני משפחה של היוצרים, אבל זה לא הפחית מעוצמת הוויבים וזה בעיקר לא משנה עובדה אחת - קבלת הפנים שחיכתה אתמול ל"לא פה, לא שם" רק מלמדת על מה שעוד מצפה לו, בארץ וברחבי העולם. זו לבטח תהיה יצירה קולנועית מדוברת.
זאת, גם בשל תכניה וגם הודות לאיכותה. חמוד מציגה כאן את קורותיהן של שלוש פלסטיניות החיות בתל אביב, ועושה זאת באופן פורץ דרך יחסית למה שראינו עד כה ביצירות דומות: אין ב"לא פה, לא שם" כמעט דמויות יהודיות ובקושי שומעים בו עברית, ואמנם יש בו גברים, אך הנשים הן מי שעומדות במרכזו לאורך כל הזמן. זה הסרט שלהן, והסיפור שלהן.
וזה סיפור על דיכוי כפול: הגיבורות סובלות הן בשל היותן נשים בחברה הערבית והן בשל היותן פלסטיניות בחברה הישראלית, ואין לאן לברוח. למרות כל המטען הפמיניסטי והפוליטי שיש בכל זה, חמוד אינה נכנסת לתוך שוק המטאפורות הזולות והסמליות חסרת הערך, מהסוג שנפוץ בסרטים שכאלה, אלא מתארת את הדברים כהוויתם, ודווקא הפשטות לכאורה הזו מעניקה לסרט את כוחו.
למרות שאינו מתלהם, יש ב"לא פה לא שם" זעם כבוש שמחלחל היטב לתוך הצופים, והוא חד ושואג כפנתר. תצוגות המשחק מצוינות כולן, ובעיקר של מונא חוה, סאנא ג'ממאליה ושאדן קנבורה בתפקידים הראשיים. הצילום של איתי גרוס סוחף ועם טאץ', וכך גם הפסקול (בו משתתף אגב גם תאמר נפאר, שאף הופיע במסיבה לאחר הפרמיירה). רק התסריט עצמו, לדעתי, פחות מוצלח, ויוצא נפסד מיותר מדי מהלכי עלילה צפויים.
לכן, "לא פה, לא שם" אולי לא ראוי לכל הכתרים שכבר קשרו לראשו לאחר הקרנותיו המוצלחות בסן סבסטיאן ובטורונטו ולבטח עוד יקשרו בעתיד. ועדיין, זהו אחד הסרטים המעניינים של הזמן האחרון, שראוי מכל בחינה ומיותר להסביר עד כמה הוא מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון.
עוד יהיו הזדמנויות להרחיב כנדרש, עת יזכה הסרט להפצה מסחרית רחבה. בינתיים, מעניין רק לציין כי יחד עם "סופת חול", הוא קובע תקדים: שנה שבה שתיים מן היצירות המקומיות המשמעותיות תוצרת הארץ הן דוברות ערבית, משהו שמעולם לא קרה בתעשיית הקולנוע הישראלית. כל זה קורה דווקא באקלים פוליטי ותרבותי שלכאורה אמור היה להוביל לתוצאות הפוכות, דבר המוכיח שוב את המשפט שהקומיסרים הלאומנים ודאי מכירים היטב: "ככל שיענונו - כן נרבה וכן נפרוץ!".
בגזרה העלילתית, אפשר היה להתרשם בחיפה גם מכמה סרטים קצרים טריים תוצרת הארץ. חמישה מהם הוקרנו במסגרת פרויקט שכמו "לא פה, לא שם", ממשיך את המהפכה הנשית בקולנוע המקומי.
מדובר ב"גיבורה", בניהולם האמנותי של מאיה דרייפוס ומיכל ויניק, המציג חמישה סרטים של נשים, על נשים. היו בהם טובים יותר ופחות, אך יחדיו הם יצרו פסיפס נוגע ומרתק, ואחד מהם התגלה כיצירת מופת קטנה: "הבמאית" של שירה פורת, בכיכובה של סיוון מסט, מסוג השחקניות הנדירות שמצליחות להעביר רגשות ותחושות מבלי להוציא מילה.
והרבה מילים אין בפנינה הזו, בטח לא כאלה שנאמרות במהלך קומוניקציה אמיתית, כי היא עוסקת בחוסר היכולת לתקשר בעולם המודרני ובכפר הלכאורה גלובלי. פורת עושה זאת בדרך שהופכת את "הבמאית" בעת ובעונה אחת לסרט איכות ולסאטירה על שכמותו ועל העולם שאליו הוא משתייך, ובעזרת הצילום של פבלו ארקוסצ'ין והתצוגה של מסט ממחישה את הניכור שחשה קולנועית צעירה במהלך מסעה לפולין, לעוד פסטיבל קיקיוני. בקיצור - "אבודים בטוקיו", הגרסה התל-אביבית.
זה כבר הסרט הקצר השני של פורת שמצליח להרשים כך. הקודם היה "מה קרה לאייל נוריך" מ-2013, וגם בו היא הוכיחה הן את שליטתה המלאה באמצעי המבע הקולנועי ובכתיבת תסריט, והן את הבנתה העמוקה בנפש האדם ובדינמיקה שלו עם הסובבים אותו. כעת נותר רק לחכות בקוצר רוח ליצירה באורך מלא פרי עטה.
באותו "מה קרה לאייל נוריך" כיכבה בזמנו גם הדס ירון, וכעת אפשר לראותה בתפקיד הראשי ב"הצדקה" של תום שובל, שבין "הנוער" עטור השבחים שלו לסרט הארוך שהוא עומד לביים בהפקתו של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ובכיכובה של ברניס בז'ו, מצא גם זמן לעבודה קצרה יותר.
במקרה זה, עוסק שובל בצעירה המתעקשת להתחקות אחר עקבות האשה שביקשה לשנורר ממנה נדבה עת נתקלה בה בקפה תל אביבי, והוא רוקח מן הסיפור הקטן מעשייה קיומית שנונה ומבריקה. המשחק של ירון אינטנסיבי כתמיד, והשילוב בינה לבמאי לא רק מבטיח, אלא גם מקיים.
בגזרה התיעודית, שלשום (שלישי) הוקרן בפסטיבל אחד השמות המדוברים שבו "ההמתנה לחיים: הסיפור של אמיר פרישר גוטמן" של ציפי ביידר, בהפקת גיא פינס. הסנובים הרימו גבה, עיקמו פרצוף ותהו מה לסרט כזה ולאירוע קולנוע בינלאומי, אבל העיתונאים נהרו פנימה באוטובוסים מתל אביב, כמובן.
מי שהעניק לסרט הזדמנות, גילה כי הוא יפה, מעניין ומרגש, עד דמעות ממש, ואפילו מעורר השראה. השאלה אם פסטיבל קולנוע בינלאומי היא הבמה המתאימה לו תלויה ועומדת, אבל אין טעם לעסוק בה ב-2016, כל ההפרדות מסוג זה כבר לא קיימות, כך שעצם הדיון בה פשוט לא רלוונטי.
לעומת זאת, הנה שאלה אחרת כן רלוונטית, כי יש לה השלכות תרבותיות ומסחריות: האולמות בפסטיבל מלאים, והוא נרשם כהצלחה גדולה, אבל מה העתיד שלו ושל אירועים שכמותו? ממוצע הגיל בחיפה גבוה באופן ניכר, ומדגיש מחדש איך שכבה אחת מחזיקה על גבה את הקיום הכלכלי של התרבות בישראל.
כרגע, השיטה עובדת, אבל מה יקרה בדור הבא? האם הצעירים שכרגע לא באים לחיפה כי הם עסוקים בנטפליקס או בטיול ליפן, עוד יגיעו בעתיד, כשיהיו בגיל של ההורים שלהם? או שאנחנו חיים על זמן שאול, ולא רחוק היום בו כל הפסטיבלים מתקיימים בסטרימינג בלבד?
בינתיים, הקהל שכן מגיע לחיפה מספק שלל סיפורים וחוויות. חוץ מ"לא פה, לא שם", אווירה מיוחדת היתה גם בהקרנת הבכורה המקומית של "בגרות", הסרט הרומני שהגיע לכרמל עטור פרסים ושבחים מקאן, ויזכה בקרוב להפצה מסחרית רחבה בישראל. הכוכב שלו, אדריאן טיטייני, ביקר כאן לראשונה לרגל ההקרנה, וסיפר לי כי נדהם מכמות דוברי הרומנית שבאו לדבר עמו אחריה.
"לא ידעתי שיש כאן כל כך הרבה רומנים", אמר. "הרגשתי כמו בבית". מי שגם רוצה להרגיש כך מוזמן להגיע לפסטיבל בחמשת הימים הקרובים, שכן הוא נמשך עד מוצאי החג. ככה זה: גם לסרטי הפסטיבלים הכי ארוכים יש סוף, אבל החגים לא נגמרים אף פעם.