רוב הסרטים בז'אנר החמקמק הזה, דרמת מתח, משקיעים את המאמצים בצד של המתח. 'הבחורה על הרכבת', שמבוסס על רב־המכר ההיסטרי של פולה הוקינס משנה שעברה, הוא המקרה ההפוך והנדיר יותר: כמותחן הוא קצת בסיסי, ודי לא מקורי, אבל כדרמה הוא דווקא מפתיע לטובה ומצליח לגעת.
זה מתחיל עם בחורה (אמילי בלאנט) שנוסעת כל יום ברכבת וצופה דרך החלון על בית מסוים ובו זוג צעיר שהיא לא מכירה. בפנטזיות היא ממלאת פרטים על הזוגיות המושלמת שלהם לכאורה, והלכאורה מתגלה כמובן כמו שקר אחד גדול - ממש כמו הסרט שהצופים בנו לעצמם בראש. כן, בדיוק כמו 'חלון אחורי' של היצ'קוק וכל המותחנים על מציצנים שחיקו אותו מאז. די, ראינו כבר.
אבל דווקא כשהגיבורה יורדת מהרכבת, מתגלה פה סיפור אחר לגמרי - על שלוש נשים אומללות שקשורות זו בזו: אחת גרושה דיכאונית ואלכוהוליסטית, השנייה אמא חסרת סיפוק, השלישית מאהבת מנוכרת. במילים אחרות, 'הבחורה על הרכבת' הוא בעצם מלודרמה נשית חכמה ודי עצובה על שלוש בטי דרייפר שתקועות בפרברים ומידרדרות למעשים מסוכנים.
כאן גם מתגלה היתרון של הבמאי טייט טיילור, שעשה פנייה מפתיעה אחרי הלהיט האוסקרי שלו, 'העזרה'. הוא לא מבריק בבימוי קטעי מתח, אבל מבין בסרטים שנעשים מנקודת מבט נשית. גם בלאנט מעולה בתפקיד לא קל של אלכוהוליסטית אובססיבית.
מתבקש להשוות את הסרט ל'נעלמת' של דיוויד פינצ'ר, עיבוד קולנועי אחר לרב־מכר עכשווי וקצת טראשי שכתבה סופרת צעירה. שניהם נהנים לשחוט את האידיליה סביב יחסי גברים־נשים בפרברים, אך בפועל מדובר בסרטים כמעט הפוכים: 'נעלמת' היה מותחן נוצץ עם בימוי ערמומי, אבל היה בו גם משהו שוביניסטי ובריוני. 'הבחורה על הרכבת', הוא תשובה מאופקת יותר.
