אחרי שנים של סרטי צבא רציניים וכבדים יותר, העוקבים בדרך כלל אחרי הלוחמים, נראה שלקולנוע הישראלי נמאס קצת. יכול להיות שמדובר ברצון לרענן, יכול להיות בעובדה שהפכנו אדישים מעט לקולנוע הישראלי ויכול להיות שמדובר בעובדה שמדובר בשירות שרוב האזרחים עושים – בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי החדש מחבק דווקא את הג'ובניקים.
הלהקה האחרונה בלבנון, סרטם של בן בכר ואיציק קרחילי (על פי תסריט של איציק קרחילי ואורי הלוי) גם הוא מצטרף לרשימה זו ועוקב אחרי קובי (עופר שכטר) שלומי (עופר חיון) ואסף (אורי לייזרוביץ'), שלושה חברי להקה צבאית הנשכחים בלבנון ערב נסיגת צה"ל מלבנון. במהלך המסע שלהם בחזרה הביתה הם מגלים שהופעתם שימשה כיסוי להברחת סמים ענקית. מכאן, יוצאת החבורה לסוג של מסע הישרדות שבדרך הם צריכים להתמודד עם צד"ל (צבא דרום לבנון לצעירים שבנינו), חיזבאללה וגם מול גורמים ישראלים.
הסרט לא עושה הנחות לאף אחד ושוחט את אחת הפרות הכי קדושות שיש באתוס הישראלי – צבא ההגנה לישראל. הצבא המוסרי וההרואי שאנחנו מכירים בדרך כלל הופך כאן לצבא של סוחרי סמים, נרקומנים ותאווי בצע. המוסריות מפנה מקום לשחיתות שמגיעה עד לדרגות הגבוהות ביותר.
האווירה הקלילה יחסית מאפשרת לסרט לצחוק גם על הנושאים הכואבים ביותר. מלבד בדיחות על צה"ל, תקבלו כאן הרבה בדיחות על ערבים, יהודים (הטמטום של שניהם מוצג כאן בצורה שווה) ואפילו בדיחה על רון ארד, שלמיטב ידיעתי היא הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי.
אחד מהדברים שהופכים את הסרט לכל-כך מוצלח הוא שלישיית השחקנים הראשיים – שכטר, חיון ולייזרוביץ' שיוצרים שלישייה מגוונת ומעניינת. לכל אחד מהשלושה יש קטעים מבריקים בסרט. חיון, למשל, אחראי לסצנה הכי טובה בסרט ואחת הטובות והמצחיקות שראיתי השנה בקולנוע בדמות גרסה מיוחדת מאוד לשירו של זוהר ארגוב בדד. אבל אין ספק שאת ההצגה גונב לייזרוביץ'.
לייזרוביץ', שהתפרסם בזכות תפקידו כאלבז בסדרה המצליחה זגורי אימפריה. גונב כאן את ההצגה באמצעות הופעה מלאה בנוכחות. ההגשה המצחיקה של הטקסטים, יחד עם שפת הגוף (הריצה שלו בפתיחת הסרט היא הדוגמה הטובה ביותר לכך) והפרצופים הכל-כך דבילים שלו (בהתאם לדמות כמובן) הופכים אותו לכוכב הבלתי מעורער של הסרט. אם ימשיך ככה, לא רחוק היום שהוא יהיה אחד מהכוכבים הקומיים המובילים של ישראל. מלבד לשלושת השחקנים הראשיים גם הצוות המסייע עושה עבודה טובה –קרחילי בתפקיד סא"ל אלון נישרי הרשע עושה עבודה נהדרת וקטורזה בתפקיד קטן מצחיק כרגיל. דווקא הכוח הנשי של הסרט, דנה פרידר ודניאל גל, עושות עבודה פושרת אך האשמה נופלת בעיקר על הדמויות הרדודות מאוד שהן משחקות.
כמו שאתם בטח מבינים, הלהקה האחרונה בלבנון הוא סרט שנעשה בשביל הקהל ולא בשביל פסטיבלים ופרסים שונים. ככזה, הוא פונה למכנה המשותף הנמוך הרחב ביותר ובעיניי זה מעולה. במדינה עם כל-כך הרבה סרטים איכותיים בשנים האחרונות שכחנו מעט לעשות סרטים מסחריים שפונים לקהל וטוב שיש גם סרטים כאלה שגורמים לקהל הישראלי לבחור ביצירה מקומית.
הבעיה הגדולה של הסרט היא הרדידות שלו, למרות שמדובר ביצירה שפונה לקהל הרחב, יש מספר נושאים שהסרט יכול לטפל בהם יותר ברצינות. כך למשל דניאל גל, המגלמת את דנה, מגלמת בחורה צעירה שמנסה להתקדם בחקירה ונחסמת ע"י נישרי, תוך כדי שהיא זוכה ליחס שובניסטי לא מקבלת מספיק מקום בסרט והעניין של אישה בעולם גברי זוכה פה בקושי ליחס. גם דמותה של דנה פרידר רדודה וחוץ מהעובדה שדנה פרידר היא קידום נהדר לסרט (מדובר בכוכבת ילדים גדולה) היא לא באמת תורמת משהו.
גם הבעיות ביחסים בין שלושת הדמויות המרכזיות זוכות לכמה רגעיים רציניים שמשום מה דווקא בהם הכתיבה של הסרט נופלת, וחבל, שכן במקום להיות סרט מצחיק בטירוף וחכם עם אמירה אנחנו מקבלים קומדיה מצחיקה אך רדודה.
בשורה התחתונה, למרות הרדידות שלו הלהקה האחרונה בלבנון הוא משב רוח מרענן בקולנוע הישראלי. מדובר בסרט שידבר כמעט לכל אחד בחברה שלנו (בסופו של דבר, כמעט כולנו עשינו צבא), עם פגיעה בול בליהוק לתפקידים הראשיים וצרור של בדיחות מוצלחות על כל נושא שהוא נוגע. אין לי ספק שהסרט יגיע להצלחה מסחרית עצומה וכל מה שנותר לנו לקוות הוא שנראה עוד כאלה.
תגובות
