אחת המלכודות הכי גדולות אליהן נופלים גם המנוסים בשחקנים היא הניסיון לגלם על המסך אנשים עם בעיות נפשיות. אולם שתי השחקניות הראשיות בסרט האיטלקי המקסים "חיים משוגעים" מצליחות להצטיין ולרגש כשהן מגלמות מאושפזות שבורחות ממוסד לפגועי נפש, מבלי שהדבר ירגיש לא נעים: מהצד האחד יש את ולריה ברוני טדסקי (אחות של קרלה, ואחת השחקניות המוערכות באירופה), כאשת המעמד הגבוה באיטליה, מאושפזת שכולה רוח וצלצולים. היא מחצינה במודע את השיגעון והכאב שלה, כאילו היא שואפת שכולם סביבה יחשבו שהיא דמות מסרט של פליני. מהצד השני יש את מיקאלה רמצוטי כמטופלת מדוכאת ומופנמת, שהופרדה מבנה, מלאה ברגש וזעם עצור.
הבריחה מהמוסד והמסע המשותף שלהן ברחבי איטליה בעקבות הילד שנלקח נבנית בסרט לפי התבנית העלילתית המוכרת של ה"באדי מובי" ההוליוודי: שתי דמויות הפוכות יוצאות למסע, רבות, משלימות, מתקרבות ומתרחקות — ובסוף מגיעות ליעד שלהן כשהן השתנו קצת לטובה.
למרות שהוא עשוי היטב, אם יש תלונה קצת מפונקת שאפשר להפנות ל"חיים משוגעים" זה שבתור סרט שעוסק בשיגעון וטירוף הוא נוטה ללכת בנתיבים עלילתיים וקולנועיים מעט צפויים מדי, בעיקר לקראת הסוף. הבמאי הוותיק פאולו וירזי, שביים את ברוני טדסקי גם ב"הון אנושי" המתחכם לפני שנתיים, ממשיך בניסיונותיו ליצור סרטים שיתארו את החברה האיטלקית מזווית אירונית וביקורתית. ב"חיים משוגעים" הוא למשל עושה הקבלה בין השיגעון של הגיבורה לניתוק מהמציאות של האליטות המקורבות לברלוסקוני. זה לא תמיד עמוק, אבל התוצאה בסוף היא עדיין מעשייה מוצלחת, שמאזנת יפה בין רגעים קומיים לדרמטיים, ויוצאים ממנה מחויכים.
