15 בנובמבר 2016 בשעה 8:00

"המפגש" – ביקורת

"המפגש". איימי אדמס.

מעל הכל, "המפגש", מי שאמור להיות סרט המד"ב הגדול של השנה, הזכיר לי את סרט המדע הבדיוני הגדול של לפני שנתיים – "בין כוכבים". שני הסרטים שואבים את כוחם מרעיון אינטלקטואלי מעניין ומורכב, ויחד עם צילומים יפים מצליחים להתגבר על משחק בינוני ומוזיקה איומה, רק כדי להסתיים בקשקוש מוחלט שפוגע באווירה הכללית ומשאיר טעם חמוץ בפה. אבל אני מקדים את עצמי, אז הבה נתחיל מהתחלה.

את "המפגש" ביים הבמאי דניס וילנב, שהתפרסם כבמאי של סרטים מוערכים ומורטי עצבים הנמצאים על גבול הדרמה-מתח (בינהם "האישה ששרה", "אסירים" ו"סיקאריו"). הפעם הוא עשה סרט המבוסס על סיפורו הקצר של הסופר עטור השבחים טד צ'יאנג, "סיפור חייך", וחוקר את שאלת התקשורת עם חייזרים, שאלה קשה שרבים נוטים להתחמק ממנה. וילנב אמנם צולח את המלאכה הקשה של הפיכת תחום הלינגוויסטיקה למעניין, ומצליח להכניס לסרט את המתח המפורסם שלו, אך כושל בניסיון להפוך את מה שמתרחש על המסך למובן או הגיוני.

הסרט נפתח במונטאז' על חייה של לואיז בנקס (איימי אדמס, לויס ליין מ"איש הפלדה") ובתה, אבל מהר מאוד עובר להתמקד באירוע החשוב של הסרט – הגעת החייזרים לכדור הארץ. כי בוקר יום אחד לא כך כך בהיר אחד הופיעו תריסר "קונכיות" חייזריות עצומות בנקודות אקראיות ברחבי העולם. בנקודה הזאת, לאור כך שהאורחים הלא צפויים הגיעו, אך לא עשוים דבר האנושות נכנסת בפאניקה מוחלטת מבואם. לואיז (שמסתבר שהיא בעצם ד"ר בנקס – בלשנית בעלת שם עולמי) מגוייסת כדי לעזור לצבא האמריקאי בניסיותיו לתקשר על החוצנים החונים מעל מונטנה.

לד"ר בנקס חובר גם איאן דונלי (ג'רמי רנר, הוקאיי מ"הנוקמים"), פיזקאי תיאורטיקן, בניסיון להתגבר על המכשול השפתי. ביחד השניים מצליחים, בעזרת שיטות שהממונים עליהם לא תמיד מרוצים מהן, להשיג מספר פריצות דרך ולפתח בהדרגה את התקשורת עם החייזרים. אך כשהעולם קורס לתוהו ובוהו מוחלט, המשימה להבין למה המבקרים מהחלל החיצון הגיעו לכאן, ומה הם רוצים, נעשית דחופה ולוחצת יותר ויותר.

לכאורה, ניתן היה לצפות כי לאחר שאנחנו מבלים זמן כה רב עם שתי הדמויות המרכזיות נדע עליהם מעט יותר מכלום, אך זה לא המצב. הופעתם של אדמס ורנר היא בינונית ונשכחת למדי. מצד אחד זהו דבר חיובי, כי השניים לא גונבים פוקוס מהחלק האינטלקטואלי של הסיפור. מצד שני, תפקידם של השחקנים הוא להשאיר חותם, ולא להוציא את הקהל בתחושה שניתן היה להחליף אותם בכל צמד אחד מבלי להרגיש בהבדל. תחושה זו בולטת במיוחד בחציו השני של הסרט, בו אדמס נדרשת להפגין רגשות אך נשארת ברמה הסטנדרטית של דקלום משפטים ריקים מתוכן.

"המפגש". ג'רמי רנר, איימי אדמס.

זאת כי חציו השני של הסרט מסובך יותר ממה שקדם לו. הסיפור מקבל בהדרגה תפנית עלילתית ומגדל הקלפים היפה שבנה התסריט בשקט ובהדרגה מתחיל לקרוס ברעש גדול. המתח של ההתמודדות עם הלא מוכר קורס לתוך בלבול בזמן שצילומי הנוף היפים שמילאו את החצי הראשון מפנים את דרכם לבהייה באין ספור עיגולי דיו שחורים (הנראים כמו כתמים על תחתיות לכוסות) שאינם ניתנים לפירוש. אך מעל הכל, התנהגותם של בני האדם הופכת להגיונית פחות ופחות, וכאשר נמצא לה הצידוק העלילתי הוא קלוש להחריד.

כך שמעל הכל נראה שהמפגש הוא סרט לאנשים חושבים. בשונה מסרטי מד"ב אחרים, אין בו קרבות והחללליות לא יורות לייזרים, במקום זאת הוא מלא בשאלות פתוחות וסגורות אודות בלשנות ופילוסופיה. יחד עם זאת, הממתק החכם והמקורי הזה לא מימש במלואו את הפוטנציאל הטמון בו. סיום הסרט, ששואף כמה שניתן לסטנדרט ההוליוודי מנותק משאר הסרט, ומשאיר טעם לוואי בפה, מה שהופך את הסרט לטוב, אבל לא מצוין.

דירוג: