על אף ששמו לא מוכר לכל חובבי הקולנוע, יותר ויותר אנשים שמים לב לכישרון של הבמאי הקנדי הצעיר דניס וילנב — שהצליח לכבוש את הוליווד בסערה במחי שלושה סרטים. תחילה במותחן המעולה והמורכב "אסירים" (שהיה להיט ענק גם בארץ), אחר כך בסרט הקרטלים המוערך "סיקאריו" ועכשיו בסרט המדע בדיוני השאפתני "המפגש".
בכל שלושת הסרטים מציע וילנב קולנוע שכבר כמעט לא עושים בהוליווד: סרטים אינטליגנטיים וכבדי ראש למבוגרים, עם תסריט ומשחק מצוינים, שפועלים במסגרת ז'אנר מוכר ואז מעקמים לו קצת את החוקים — במטרה להוציא אתכם בסוף מהאולם עם קמטי מחשבה רציניים ותחושת מועקה קיומית.
כזה הוא גם "המפגש", שמתחיל כמו גרסה עכשווית ושקטה ל"מפגשים מהסוג השלישי" או "קונטקט": חייזרים מסתוריים מגיעים לכדור הארץ, אבל במקום להתחיל בפלישה אלימה כמו בסרטי אקשן קלילים יותר, הם פשוט עומדים שם עם החלליות ומהווים חידה בפני תושבי כדור הארץ. האם פניהם לשלום או למלחמה? החידוש ב"המפגש" הוא שבמקום להציב במרכז חוקר או איש צבא, הגיבורה שלו היא בלשנית (איימי אדמס) שמנסה לבנות שפה משותפת עם החייזרים. ההתעקשות על נקודת מבט נשית מחד, וההתעסקות בשפה מאידך, הופכות את "המפגש" לסרט מד"ב מעניין ויוצא דופן שמותיר לא מעט מחשבות.
אבל יש גם פספוס מסוים, בעיקר לקראת הסוף. הסרט מתעקש לסגור קצוות בטוויסט שבעיניי היה קצת עצלני. מה גם שהטון השקט והצילום העגמומי והאפלולי מרגישים לפעמים כמו מניירה קולנועית – ללמדנו שאנחנו כאן ב"סרט רציני". וילנב נמנע מלתת לרגש לעלות על גדותיו באף רגע בסרט. מצד שני, זוהי אולי גם הסיבה ש"המפגש" כה מרתק. לכו לראות, גם אם לא מדובר בסרט מושלם.
