איך סוחטים עוד כמה טיפות מהלימון הזה שנקרא סאגת "הארי פוטר"? ובכן, ממציאים לימון חדש. בבואם ליצור סאגת המשך לעלילות הקוסם הצעיר – הפעם על המסך הגדול בלבד – הסופרת ג'יי קיי רולינג ושותפה לסרטים האחרונים בסדרת "הארי פוטר", הבמאי דייויד ייטס, חשבו בדיוק על הפתרון הנכון: לא להיתקע עם אותה דמות או סביבה אפילו, אלא לעשות סיפור חדש עם דמויות חדשות, תקופה חדשה (שנות ה־20 של המאה הקודמת) ואפילו בארץ חדשה.
ספציפית, ההחלטה למקם את עלילת "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" באמריקה היא הברקה. הרי כמו "הביטלס", גם "הארי פוטר" הוא מותג שמתהדר באופיו הבריטי למהדרין, ומנגד הצלחתו הגלובלית החלה בעיקר כשהספרים החלו להצליח באמריקה. לכן כשג'יי קיי רולינג מחליטה בסרט זה להתמקד בעלילותיו של קוסם בריטי ביישן (אדי רדמיין, זוכה האוסקר מ"התיאוריה של הכל"), שמגיע לארה"ב ומשחרר שם חיות פלא קסומות שהוא מביא איתו במזוודה, היא במובן מסוים כותבת משהו על עצמה.
גם ההחלטה לעסוק במאבק בין חדשנות לשמרנות באמריקה (הנבלים בסרט הם חברי כת פוריטנית שרודפת אחרי מכשפות ומכשפים) נשמעת רלוונטית, בעיקר בימים אלו. אבל בין ההברקות בקונספט לבין הביצוע הלא אחיד יש לעיתים פער מסוים. ל"חיות הפלא", על אף לא מעט דברים יפהפיים ומקסימים שיש בו, לוקח זמן להתניע. גם הקוסם שעומד במרכזו, ואמור להיות עכשיו הגיבור של ארבעה סרטים נוספים (!), לא בדיוק הצליח להלהיב אותי. יכול להיות פשוט שזה האנטי שלי לרדמיין – שחקן עם נטייה קלה לעצבן.
אבל ייתכן שכל אלה הן מחלות ילדות של סאגה חדשה. לצד הבעיות, ב"חיות הפלא" יש לא מעט ממתקים שגורמים לנו לצפות לסרטי ההמשך כבר עכשיו. למשל הדמות הנשית הראשית, בלשית וקוסמת יהודייה, לראשונה בעולם של "פוטר", בשם טינה גולדשטיין (קתרין ווטרסטון הנהדרת מ"מידות רעות"), ובעיקר דמות המשנה של אופה פשוט ושמנמן בשם יעקב שנגרר במקרה להרפתקה. השחקן המתחיל דן פוגלר שמגלם אותו הוא במידה רבה הלב הפועם של הסרט והתגלית הגדולה שלו. עוד נשמע עליו.
בסך הכל סרט פנטזיה מוצלח מאוד, לילדים ומבוגרים כאחד.
