בין שלל השערוריות וההתבטאויות האנטישמיות קשה לפעמים להודות: מל גיבסון הוא פשוט במאי מצוין. די מתסכל לומר את זה כי מצפייה בסרטים שלו קולטים שהאיש כנראה באמת שמרן קיצוני ומטורלל כמו התדמית שיצאה לו: כמעט כל סרטיו, מ'לב אמיץ', דרך 'הפסיון של ישו' ועד 'אפוקליפטו' המופתי הם סרטים מדממים, סדיסטיים וחסרי רחמים ובמקביל מלאים בהטפה נוצרית — אבל עשויים כל כך טוב.

כזה בדיוק הוא 'הסרבן', שבו גיבסון לוקח את חזונו האפל על האנושות אל מלחמת העולם השנייה. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של חייל אמריקאי אדוק באמונתו הנוצרית (אנדרו גארפילד), שהתעקש לשרת בחזית על אף שדתו ומצפונו אינם מאפשרים לו לאחוז בנשק. הוא רץ אל תוך שדות הקטל פעם אחר פעם בלי יכולת להגן על עצמו, ואם ההתנהגות הזו לא זועקת מספיק "להפנות את הלחי השנייה", גיבסון ידפוק לכם את המוטיב הזה שוב ושוב בראש עד שתבינו.

מהפריים הראשון ועד הרגע האחרון, גיבסון ממלא את המסך בדימויים נוצריים מפוצצים. אבל אי־אפשר להכחיש את הכוח שיש לדימויים הללו, וגם לדילמה הבסיסית שמוצגת בסרט הסוחף הזה. גיבסון מציג בסרט חזון כפול: מצד אחד רצון להיות מוסרי, עדין ואנושי כלפי כולם, מצד שני תמונה אכזרית של עולם בו אדם לאדם זאב. את הדילמה הזו מנסה גיבור הסרט ליישב בעזרת אמונה דתית יוקדת ולא רציונלית. "מי אמר שאני שפוי?" אומר בחיוך גארפילד, במבטא דרומי מלא רוך, באחד הרגעים החושפניים — ואפשר ממש להרגיש את גיבסון (שלא משחק בסרט) מדבר מגרונו.

יש אולי שני סוגי צופים שצריכים להימנע מ'הסרבן': כאלה שמתעבים מראש סרטים שכוללים מוסר השכל נוצרי לפנים, ואלה שאלרגיים לאלימות על המסך ויפגשו כאן את אחד ממפגני הקטשופ והאיברים הכרותים הגדולים בשנים האחרונות. השאר יגלו סרט מלחמה מרהיב.