כל יוצר ישראלי שרוצה ליצור פה להיט יודע: אין מנוע דרמטי חזק יותר משכול. כשדמות מרכזית מתה זה לא רק עצוב, אלא מניע אינספור תהליכים ולחצים על המשפחה שנותרה מאחור, והנה נוצרו שעתיים של דרמה בלי מאמץ. לכל חובבי דרמות השכול מומלץ לראות את 'מנצ'סטר ליד הים' כדי להבין איך עושים את זה נכון.

זהו סרטו החדש של קנת' לונרגן ('מישהו לסמוך עליו', 'מרגרט'), מחזאי בהכשרתו שהפך לאביר הקולנוע העצמאי בארצות־הברית. כמו בסרטיו הקודמים, גם ב'מנצ'סטר' הצופים זוכים לראות משהו שנדיר מאוד לראות היום בקולנוע האמריקאי: דרמה אינטנסיבית, כתובה היטב, עמוסה בדיאלוגים משויפים וסיטואציות כואבות, אך כזו שמרגישה גם טבעית ואותנטית לחלוטין. 'מנצ'סטר' מתרחש בעיירת חוף במסצ'וסטס, וגיבוריו הם כולם תבנית נוף מולדתם: אנשים קשים, עיקשים, עם חיים רצופי טרגדיות תנ"כיות כמעט. גיבור הסרט הוא לי (קייסי אפלק האדיר) שחוזר לעיירה אחרי מות אחיו הבכור (קייל צ'נדלר), ובהדרגה מתברר שזו ממש לא הטרגדיה היחידה בחייו.

יופיו של הסרט, ומה שגורם לו לבלוט יחסית לדרמות שכול אחרות, הוא שלמרות הנושאים הקשים בהם הוא עוסק, הוא נמנע מבכיינות ונחמדות יתר. זה ניכר בכל העיסוק בשאלה האם לי יישאר לטפל באחיינו היתום. רוב הסרטים ההוליוודיים וגם הישראליים היו מנצלים את הדילמה הזו כדי לרצף את הסרט בשלל סצנות חמודות ומתקתקות על התקרבות בין בני המשפחה המנוכרים. לונרגן שומר על ריסון ואיפוק מרשימים, ומצליח לבטא את האהבה והקשר בין בני המשפחה בלי גרם אחד של קיטש.

ובסוף, הסרט הוא בעיקר המופע של קייסי אפלק, מזמן לא רק "אח של". אפלק שב ומוכיח שעם כל הכבוד לבן, נקודת ההשוואה אליו צריכה להיות מול שחקנים מליגת־העל של כל הזמנים, כמו מרלון ברנדו או ג'יימס דין. משהו בכאב הגולמי שהוא מביא על המסך מזכיר בכל רגע את שניהם.