לא תמצאו כאן מעצרים באישון לילה וגם לא הוצאות להורג או חוקרי ק.ג.ב אכזריים. יש פה רק בית ספר עממי, תלמידים, הורים ומורה אחת. גברת חביבה למראה. ובכל זאת, "המורה" הוא סרט על החיים תחת דיקטטורה. ככה זה כשמדובר בסאטירה נשכנית שתוקפת נושא מוכר מזווית לא שגרתית.

צ'כוסלובקיה של תחילת שנות ה-80. המורה, גב' דראזדצ'ובה (סוזנה מוררי), אלמנתו של בכיר המפלגה הקומוניסטית, מגיעה ללמד את תלמידי כיתתה חשבון, ספרות ורוסית. ועל הדרך מתעלת את המערכת לטובתה האישית. המחוות הקטנות שהיא דורשת ללא הרף מהורי התלמידים, יכולות להראות משונות לעין זרה. אך אין בהן שום דבר יוצא דופן למדינה הסוציאליסטית של אותם הימים. וההורים מצייתים לה. הגיבורה המתוקה הזאת שעושה דברים איומים בלי למצמץ מגולמת ברגישות רבה ובמינונים נכונים של גרוטסקה ואנושיות. מה קורה כשאדם מעורפל מוסרית נתקל במערכת מושחתת? מדוע הרוב שותק והאם יש בכלל טעם להילחם?

הלהיטים הישראלים גודשים את בתי הקולנוע, נלחמים על תשומת ליבנו במיטב סרטי האיכות האירופיים וגם בסוסי האוסקר הבכירים שמתחילם לטפטף. בשדה הקרב הסוער הזה קל לפספס סרט סלובקי קטנטן. וחבל, כי מדובר בפנינה אמיתית.

דמות המחנכת, הדימוי החיובי בדרך כלל, הופך למפלצת קטנה, אנוכית ותמימה. ע"י הפיכת הסמל של המורה הנערץ על פיו, הסרט מיד ממקם אותנו בעולם של ערכים מעוותים. אט אט הופכים הורי התלמידים ואחר כך גם התלמידים עצמם, לעוזרים, עובדים ומשרתים של המורה המקושרת. מי ברצון, מי בלית ברירה ומי מחליט להיאבק.

העיצוב המושקע, מציע מבט מצועצע, ססגוני למדי, לעליבות והסגפנות של מזרח אירופה הענייה. המתח בין הצבעוניות המוגזמת של הסטים לבין הדלות שהם אמורים לבטא, תורם לתחושת הזיוף השולט במציאות של הגיבורים. עולם שבו שום דבר לא כפי שהוא נראה, ואי אפשר לתת אמון באף אחד.

בצורה משעשעת ומגוחכת להפליא מוצג לנו השעבוד של האדם תחת השלטון הקומוניסטי. השעבוד של חברה שלמה למערכת מנוסח כבר בסצנה הראשונה, בה תלמידים ומורים מורידים את מעיליהם בחדר ההלבשה דמוי הכלוב, לעיניו הפקוחות תמיד של השוער. מדינה שהיא כלא, עבדות מודרנית של ממש.

נכון לתחילת שנות האלפיים, מרבית אוכלוסיית העולם נולדה לתוך שלטון לא דמוקרטי (לא הצלחתי למצוא האם הדבר נכון גם להיום). אך מה יאמר הסרט לקהל שחיי כל חייו במדינה מערבית? השאלות שנשמעו בסיום ההקרנה בה נכחתי, גילו תמימות גדולה ביחס למוצג על המסך. לי אישית, כמי שגדל בבית של אנשים שחוו על בשרם את אימת השלטון הסובייטי, הסרט הזה היה כמו התגלמות הטראומה של הורי.

הזוועות המוכרות והחמורות בהרבה של השלטון הטוטליטרי נמצאות ברקע, בעלילות המשנה. ההתמקדות בסיפורה של המורה, דמות קריקטוריסטית מצחיקה, מאפשרת לצופה גישה נוחה לעולם הזר של חיים תחת פחד מתמיד. ניתנת לנו אפשרות לחוש את העיוות היום יומי של האנשים הפשוטים.

התיאור של הסרט עד עכשיו אולי נשמע מדכא נורא, אך האמת ש"המורה" הוא סרט נעים ומהנה לצפייה. הבימוי המיומן מחזיק את הצופה במתח מתמיד, על הקו שבין חרדה להתפרצויות של צחוק מר.

המסגרת בה מוצג הסרט – ישיבת הורים בה דנים האם להגיש תלונה כנגד המורה – דידקטית למדי (רעה חולה של סרטי בית ספר מאז ומעולם). יש בסיטואציה הזאת משהו מוכתב, לפחות עד לסיום הציני. הסיפור נבנה כאן במיומנת לקראת הקתרזיס העוקצני שבסופו, שהוא יותר שנון מאשר מפעים או מטלטל. המטיפנות החברתית משתלבת היטב באמירה המנוסחת בסרט, שהיא לא מקורית או מורכבת מדי, אך צלולה ומדויקת.

"המורה" היא קומדיה שחורה מוצלחת מאוד ורלוונטית תמיד. מומלץ לראות.

לב אורלוב

המדד של לב:

תודה שביקרת ב"סירטונלה", ביקורות קולנוע קולעות ומחכימות.

אתם מוזמנים תמיד לשוב ולהתארח בבלוג, בכתובת: levorlov.wordpress.com

ועכשיו גם חפשו בפייסבוק: "סירטונלה"