אחרי שנים ארוכות של דשדוש יחסי בקופות ותחושה שפיקסאר עוקפים אותם בהכל, דיסני מגיעים ל"מואנה" כשהם שוב על הסוס. "לשבור את הקרח" הפך לאחד הסרטים המצליחים שלהם אי־פעם, ואילו סרטים כמו "ראלף ההורס" ו"זוטרופוליס" גילו צד שובב וחתרני באולפן העכבר. לכן לא מפתיע שהציפיות מהם בשמיים. ואם זה לא מספיק, "מואנה" מגיע למסכים כשהוא מרגיש לפתע כמו המנון פמיניסטי רלוונטי להפליא לתחילת עידן טראמפ. הגיבורה שלו היא צעירה מהאיים הפולינזיים בשם מואנה שיוצאת להציל את האי שלה. היא עצמאית לחלוטין ובטוחה בעצמה, ואין בכלל מה לחלום על נסיך שיציל אותה, שלא לדבר על נשיקה בסוף. הדמות הגברית שלצידה, חצי־אל רברבן אותו היא פוגשת באמצע הדרך (בדיבוב החביב של דוויין ג'ונסון), מוצגת יותר כליצן וכהפוגה קומית נלעגת.
הצצה מאחורי הקלעים
כדי להעלות עוד יותר את היוקרה של הפרויקט, אל כיסא הבמאי הובאו היישר מהפנסיה צמד הבמאים מאחורי קלאסיקות כמו "אלאדין" ו"בת הים הקטנה", ולשירים אחראי לא פחות מלין־מנואל מירנדה, ראפר ומלחין שהפך לסופרסטאר ענק בארה"ב בעקבות המחזמר הפוליטי "המילטון".
אלא שבין כל השמות הנוצצים והיומרה הבריאה "מואנה" בסופו של דבר מתחוור כסרט דיסני סביר לגמרי ומעט מחושב מדי. הוא עשוי היטב ומרהיב לעין, ולילדים הוא יעביר בכיף שעה וחצי בעלילה על ילדה גיבורה שיוצאת למסע ומסיימת אותו בדיוק איך שכולם מצפים. אבל אין פה הרבה מעבר. הניסיון המעניין שלו להתכתב עם סרטי הנסיכות של דיסני וכן עם קלאסיקות אנימציה מיפן דוגמת "המסע המופלא" של מיאזאקי, ולשאול שאלות על גבורה וגורל, מרגיש כמו משהו חצי אפוי וליודעי ח"ן.
למרות הניסיון הנואש להיות רלוונטים, ב"מואנה" יש לעיתים משהו קצת מיושן. זה ניכר למשל בשימוש בשירים: חלקם קליטים וסוחפים, אבל לרוב זה רק מרגיש כאילו היוצרים חשבו פחות על מה מתאים לדמויות, אלא על מה יישמע טוב בגרסת המחזמר המלוקקת שתעלה בברודוויי בטח בקרוב.
כל זה לא אומר ש"מואנה" הוא בזבוז זמן, בטח אם אתם אוהבים סרטי דיסני ובטח אם הילדים שלכם מנדנדים לראות. סך הכל סרט אנימציה חמוד, לא מדהים. לראות וכנראה לשכוח.
