להיות נסיכת דיסני זה קצת כמו להשתייך לקבוצת מיעוט - את אף פעם לא מייצגת רק את עצמך, את תמיד חלק ממשהו. זה נכון ברמה העלילתית, כיוון שמדובר בבנות אצולה שצריכות להתנהג כראוי ולהינשא לגבר הנכון בעוד הן תמיד רוצות "יותר" עמום כלשהו, אבל זה נכון הרבה יותר מחוץ לסרטים. הנסיכה החדשה היא תמיד חלק מהשושלת המפוארת של גיבורות צעירות, יפות, עם חלום ושיר בלב. והנה מגיעה מואנה, ועוד לפני שפתחה את הפה כל העולם רוצים לדעת האם היא רול מודל חיובי יותר מסינדרלה או מולאן, האם היא שרה יפה כמו אלזה והאם השמלה שלה יפה יותר משל רפונזל. ואיך ייראה הנסיך שבו תתאהב? ואיזו חיה חמודה הולכת איתה לכל מקום? ומה הרג את ההורים שלה הפעם?
טוב, לא לכל העולם אכפת. לילדות ולילדים, בעיקר אלה שעוד לא עברו את גיל 10, לא ממש אכפת מהמורשת המותגית. הם רוצים לפגוש גיבורות וגיבורים שאפשר להזדהות איתם, לצאת איתם להרפתקאות מופלאות, לשמוע קצת שירים ולחזור הביתה עם בובה בדמותם. מהבחינה הזו, "מואנה" בהחלט עובד. יש לו כוכבת נפלאה ועוד כמה דמויות משנה מגניבות, עיצוב ואנימציה מקסימים, פסקול כיפי, וסיפור שלא שומעים כל יום, גם אם היסודות שלו מוכרים להם היטב.
מואנה (אאולי'אי קרוואלהו, מתבגרת הוואית שזה תפקידה הראשון), בת משהו-עשרה מהאי מוטונוי באוקיינוס השקט, מיועדת להיות הצ'יף הבאה של השבט שלה. מילדות היא נמשכת אל הים וחולמת ללמוד איך להפליג ולנווט, אבל אביה מתעקש שבאי יש את כל מה שהתושבים צריכים, אז למה בכלל להתרחק? האב דבק בהחלטתו גם כשעצי הקוקוס מפסיקים להניב והדגים מתחילים להיעלם מהחופים. למואנה יש גם סבתא, שמתעקשת שמדובר בהתגשמות של סיפור אגדה עתיק. היא שולחת את נכדתה לחפש אל-למחצה בשם מאווי (דוויין "דה רוק" ג'ונסון), שיסייע לה לתקן עוול שביצע אלפי שנים קודם לכן.
האל שבסירה
זה נשמע כמעט כמו משל פילוסופי או מחזה אבסורד - אדם פוגש את אלוהיו, מגלה שהוא די מניאק ואז נתקע איתו על סירה באמצע הים. לשמחתנו (או לצערנו) זו בכל זאת קומדיית אקשן, ושלל סכנות מוזרות מצפות לצמד במסעותיו. ובכל זאת, יש בסיטואציה הזו ובסרט הזה משהו מעניין וחזק. מואנה היא אולי "גיבורה חזקה ועצמאית" על פי הספר, אבל גם אין לה שמץ של מושג מה היא עושה. היא מעולם לא הפליגה בסירה קודם, אפילו לא בטווח המותר. היא גם לא פגשה מעולם אף אדם מחוץ לשבט שלה, בו היא חשובה ומכובדת ודעתה תמיד נשמעת. יש לה ביטחון עצמי של מי שלמדה להתמודד עם אתגרים ולהנהיג, אבל את הביטחון העמוק, הקשה באמת, זה שמאפשר לך לדעת איפה היית ולאן תמשיך, היא עדיין צריכה למצוא.
גם מאווי הוא דמות מעניינת, מין גרסה אלטרנטיבית של הרקולס (סרט דיסני אחר של אותו צמד במאים) שתקועה באיזה לימבו מוזר בין האנושות לאלוהות, בין מושיע לסכנה, בין בטוח למבוהל. "ניווט הוא להבין לאן את הולכת על פי המקום שבו היית קודם", אומר החצי-אל לנערה, ומתמצת את מהות כל הסיפור.
הבעיה הכי גדולה שלי עם "מואנה" היא עודף הרעיונות. זאת בעיה נחמדה ועדיפה עשרות מונים על האלטרנטיבה, אבל היא חמורה מספיק כדי שהסרט יסתפק בתואר "סבבה" ולא יצליח להרשים בסדר הגודל של "זוטרופוליס" או "לשבור את הקרח". כל מיני דמויות נכנסות ויוצאות מהסיפור עוד לפני שהספיקו להגיע לשיא: תרנגול המחמד של מואנה שהוא ריליף קומי וזהו, או החזיר החמוד שמופיע בתמונות היח"צ אבל נעלם מהסרט במהירות הבזק; נבל מסקרן ומגניב בדיבובו של ג'מיין קלמנט ("טיסת הקונקורד") ששר את השיר הכי מוזר בסרט (מחווה לדיוויד בואי בסרט דיסני? מה?!) ומתפוגג; חבורת מפלצונים-פיראטים בגודל של כדורגל; ובמובן מסוים גם הוריה של הגיבורה, אבל שיגידו תודה שהם בכלל שרדו את המערכה הראשונה בחיים.
לצדם יש גם מוטיב אוקולוגי נוכח-נפקד שנשאר רק בגדר רמז ופספס את ההזדמנות להתכתב עם ההיסטוריה העגומה של איי הפסחא (Google It). מעריצי הייאו מיאזאקי יזהו מעין מחווה או חיקוי של הסגנון שלו לקראת הסוף - וזו כמובן הסצנה הכי יפה בסרט, וחבל שדיסני לא למדו ממיאזאקי על הדרך איך יוצרים רגעי שיא בצורה אלגנטית ונקייה. אף אחד מהרעיונות החצי אפויים האלה לא רע או משעמם, ואין אף רגע בסרט שהכעיס או תיסכל אותי באמת, אבל התסריט בהחלט היה יכול להרוויח מעוד כמה שיופים.
לראות מעבר לנהר? פחחחח
לפני שני עשורים ועוד שנה הציגו בדיסני את הנסיכה האינדיאנית הראשונה, שהייתה גם הנסיכה הראשונה שמבוססת על דמות אמיתית: פוקהונטס. בחברה חשבו שהסרט הרגשני עם הצבעוניות הכל-כך מיוחדת יביא להם מועמדות שנייה בטקס האוסקר (אחרי "היפה והחיה" ולפני שנפתחה באוסקר קטגוריה נפרדת לסרטי אנימציה). זה כמובן לא קרה; "פוקהונטס" נחשב היום לסרט ששבר את רצף ההצלחות של דיסני בשנות ה-90, עוד בטרם נרגעה ההיסטריה סביב "מלך האריות" (שהעבודה עליו נעשתה במקביל). הרבה תלונות נשמעו על הצורה הסופר-בעייתית שבה עיבד הסרט את הסיפור האמיתי והמדכא במיוחד למעין רומיאו ויוליה בקולוניה העתידית.
"פוקהונטס" הוא בו זמנית סרט מרהיב עם צבעוניות מהפנטת ומוזיקה מדהימה וסרט מטופש וגנרי עם תסריט מזעזע. בסופו של דבר מה שמרגיז בו יותר מכל הוא אפיון הדמות המחורר של הגיבורה שלו. כילדה בת שבע, הייתי בטוחה שפוקהונטס חזקה ומגניבה בטירוף - היא שטה בקאנו בעצמה! היא הולכת לאן שהרוח לוקחת אותה! היא אוהבת חיות! היא רוצה לראות מעבר לנהר! - אבל בסופו של דבר, לא רק שהיא בוחרת שלא לעזוב את היבשת ולראות דברים אחרים, היא גם מתעקשת משום מה ש"זקוקים לה כאן", על אף שבשום שלב בסרט לא עניין אותה במיוחד תפקידה בתוך השבט וחשיבותה לו.
מואנה היא פחות או יותר ההפך - היא באמת יוצאת לאותה הרפתקה מופלאה שעליה חלמה כל הסרט, ולכן, כמו פוקהונטס, היא לא יכולה להישאר מעין דוגמנית-על מושלמת שכולה טוב ואהבה; היא חייבת להיות אנושית. גם ברמה הייצוגית דיסני ממש-ממש-ממש ניסו שלא לעשות עוד פוקהונטס, או עוד "אלאדין", ובתהליך גיבוש התסריט, הליהוק והעיצוב השתתפו מומחים שהתרבות שדיסני ביקשו לייצג מוכרת וחשובה להם - ניו זילנד, הוואי ופולינזיה. לא מתפקידי לומר אם הצליח להם, אבל מעניין לקרוא על השינויים שנעשו בתהליך.
"מואנה" שולחת אותנו גם לביקור קצר וקולע ב-2002, אז יצא "לילו וסטיץ'" – הפעם הקודמת שבה דיסני טיפלו באוקיאנוס השקט (אז זה היה הוואי). "לילו וסטיץ'" הוא אחד הסרטים המיוחדים ביותר שהאולפן הוציא תחת ידיו, ואני ממליצה לצפות בו שוב לקראת "מואנה", פשוט בגלל שהוא מומלץ ויפה. באופן נדיר הוא כולל, כמו "מואנה", שירים בשפה המקומית. אחד מהם הוא הפלא הזה: