במהלך חודש דצמבר יוקרן בסינמטקים הסרט הדוקומנטרי הזה על המשפחה המוסיקלית, משפחת אלייב. את המוסיקה אני מכיר על קצה המזלג. גם את הסרט ראיתי. המוסיקה יותר טובה.

יש לי בבית דיסק אחד של משפחת אלייב. בערך. זה דיסק של חיים צינוביץ', ופרויקט הג'יבריש שלו, ומשפחת אלייב מאוד דומיננטית שם. אז אני מכיר, קצת, ממש קצת, את המוסיקה של המשפחה הזו, כך שאני יכול גם להעריך את האמנות שלהם, וגם להסתכל קצת מבחוץ, בעין ביקורתית יותר. ההתרשמות שלי היא שמשפחת אלייב במיטבה כשהיא מנגנת ביחד, כמו מכונה משומנת, והתיאום ביניהם מדויק ומרשים מאוד, וכמובן גם האנרגיה שלהם סוחפת.

אז כשבאים לעשות סרט דוקומנטרי על התופעה הזו, משפחת אלייב, צריכים למצוא את האיזון העדין בין מבט אוהב לבין מבט ביקורתי יותר. למצוא את הפרטים שמרכיבים את השלם, לתאר את הקונפליקטים בין כל מרכיבי המכונה המושלמת הזו, ועדיין לאהוב את המשפחה הזו, למרות החסרונות והחיכוכים. והחוויה שלי מהצפיה בסרט הזה היא לא מאוד מתלהבת.

אומרים שסרט דוקומנטרי נבנה, בעצם, בחדר העריכה. במקרה של הסרט הזה זה נכון שבעתיים. עשרות ואולי אפילו מאות של שעות צולמו במשך ארבע שנים, ובנוסף שולבו בסרט קטעי ארכיון שהאלייבים צילמו בעצמם באירועים מיוחדים, ימי הולדת, הופעות, וכיוב'. בחדר העריכה היו צריכים יוצרי הסרט להחליט על התסריט: אילו קונפליקטים להציג בסרט, על אלו לוותר, כיצד להציג את אותן בעיות, ואיך להגיע לפתרון שיבוא מאהבה, ולא מביקורת. כי האיש הזה, פאפא אלו אלייב, הוא צנטרליסט קיצוני וגבר מהסוג הישן, כזה שחושב שאשה מקומה במטבח (אבל הוא יגיד לה בדיוק איך ומה לבשל, והוא גם ייקח את הקרדיט על זה אח"כ), הוא יחליט, וינהל, ויעשה את הכל. וכולם ירקדו (תרתי משמע) לפי החליל שלו. אז קל מאוד להפוך את הדמות הזו לקריקטורה. והסרט הזה נמנע מכך, אבל הוא גם לא ממש מציג את הקונפליקטים.

כי הכל כאן שטוח ולא מפותח. כי יש לו נכד שנמצא בתהליך חזרה בתשובה. הקונפליקט: האם להופיע או לא להופיע בשבת. יש הופעה ויש החלטה. זהו. לבעיה הבאה. לא מדברים על איך התחיל התהליך הזה של החזרה בתשובה, מאיפה זה הגיע בכלל, ולמה באמת השבת כל כך חשובה לבחור הצעיר והמאמין הזה. יש חוזר בתשובה, יש הופעה בשבת, יש קונפליקט ברור, יש פתרון. פשוט מדי ולא מפותח.

יש לפאפא אלייב בת. היא גם רוצה להשתתף בהופעה עם חומר משלה. פאפא אלייב לא מוכן. אז היא מופיעה בכל זאת, והוא לא מרוצה. זהו, פחות או יותר. אין ממש דיון על זה, אין פיתוח של הנקודה, לא ממש ברור למה זה באמת בוער בה, מעבר לעובדה שהמוסיקה נמצאת בבית הזה כל הזמן מגיל אפס, אבל המשפחה הזו ענפה, והאשה הזו, הבת של אלייב, קצת הולכת לאיבוד בין ים הדמויות, וכך הסיפור שלה מאבד פוקוס, לא מפותח מספיק, ולא עובד דרמטית.

יש גם נכדים. ונכדות. אחת מהן, נגנית כינור שנראית ממש מאושרת בכל פעם שהיא מופיעה, יושבת מול המצלמה ואומרת שהיא רוצה פעם להופיע עם חומר משלה מחוץ למשפחה. בזה, פחות או יותר, מסתכם חלקה בסרט. סאונד-בייט של 10 שניות בערך. ההורים מדברים עליה, ואומרים שפאפא אלייב לא ייתן לה לנגן על במה כשהיא תתחתן, אבל אין ממש יחס לסיפור שלה. לא מפותח וכמעט לא קיים בסרט.

ויש נכד, כבר יותר גדול, ומבקש לקחת לעצמו שליטה על הליין-אפ של ההופעה, אבל פאפא אלייב לא מוכן לשחרר. וזהו. אין ממש פיתוח של הסיטואציה.

ככה כל חוטי הנראטיב של הדמויות טובעים בים של מוסיקה, שהיא אמנם טובה וסוחפת, אבל היא בתורה מטביעה את האינדיבידואלים שמרכיבים את המכונה המשומנת הזו. מה גם שהסצינות שמתארות את הרגעים הדרמטיים של האינדיבידואלים האלו קוצרו בעריכה ללא רחם, לפעמים באמצעות ג'אמפקאטים מטרידים שמונעים ממני חיבור רגשי לרגע הקריטי, ואילו ההופעות של השלם הזה, של הלהקה המרשימה הזו, של הקולקטיב הזה, ההופעות האלו מתוארות בסצינות ארוכות יותר.

וכך מתפספס כאן סרט טוב יותר, מרתק יותר. פאפא אלייב הוא דמות צבעונית וחד פעמית, ואפשר לבוא אליו בטענות, או באהבה, ואפשר גם וגם, אבל הסרט הזה לא באמת מצליח להיכנס מתחת לעור של המשפחה הזו, אלא רק לגרד את הקליפה. זה די מאכזב, אבל זה לא עד כדי כך נורא. כי כשהמכונה הזו מנגנת בכל הכוח, וזה קורה בחלקים לא קטנים של הסרט, זה מרשים מאוד וסוחף. רק שהסרט גם מנסה להיכנס פנימה, ובזה הוא די כושל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il