זו הפעם השניה השנה שדיסני מגיעים לאקרנים עם סרט חדש, שהסרט הקצר שקודם לו מתעלה עליו. הפעם הקודמת היתה עם סרט ההמשך הסימפטי של פיקסאר, מוצאים את דורי, שקדם לו פייפר, משיאי האנימציה והרגש מעלה החיוך שנראו בשנים האחרונות. הפעם זה מואנה, קומדיית ההרפתקאות המוסיקלית החדשה, שקדם לה Inner Working, מעין עיבוד קצר מחדש ומשמח להקול בראש, שאתם לא צריכים לדעת עליו יותר מזה לפני שתצפו בו.
מואנה היא בתו של צ׳יף פולינזי, עתידה לשלוט בשבט שלה כמחליפתו, וחיה חיים הרמוניים ושלווים למראה באי הבוהק בו מתגוררת. אך כל זה לא מספיק עבור מואנה, שסבורה כי האוקיינוס קורא לה להפליג בו הרחק, עוד משהייתה תינוקת ובקושי למדה לדבר, ועד עכשיו, שנים אחרי, כשהיא כבר בוגרת. היחסים של מואנה עם האוקיינוס הם כמו רפרנס אחד גדול לאגדות בהן הגיבור תמיד נבחר ונועד למשהו על-ידי דבר גדול ממנו, ועל אף שהאוקיינוס בחר היטב, והוא אפילו מתפקד כאן הן כאימג׳ סמלי והן כאתנחתא קומית כשנדרש, המסר הסופי של הסרט בנושא מרענן.
זה מתקשר גם לסיפור של חצי-האל מאווי, שלאחר שהאי מלא החיים מתחיל להראות סימני גסיסה פתאומיים (פתאומיים מדי), מואנה מוצאת אותו, וכופה עליו לצאת איתה למסע. מאווי נבחר על-ידי ״האלים״ (דיסני לא נכנסים כאן לפרטי פרטים של מה עומד מאחורי כל דבר, ומשאירים את הסיפור על פני השטח), אבל ילמד, בעזרתה של מואנה אך גם יחד איתה, שהוא צריך להוכיח את עצמו ואת האופי האמיתי שלו בכל זאת. הגסיסה של האי מקושרת לטעות היסטורית של מאווי, וכעת הוא, מואנה ותרנגול מגוחך ינסו לתקן אותה יחדיו (אך גם לגמרי לחוד). היעדרות נבל של ממש מהסיפור האפי מועילה לו, ומותירה לגיבוריו זמן לעסוק בעיקר בעצמם.
מאחורי קולה של מואנה נמצאת התגלית החדשה של דיסני, אאולי׳אי קרוואלהו המקסימה בת ה-14. קרוואלהו, הרבה בגלל התסריט שניתן לה כמובן, לא יוצרת את מואנה כדמות מובחנת בעלת ניואנסים יוצאי דופן, אבל מואנה מקסימה, נחושה ואנטלגנטית מספיק בכדי שהקהל ייקשר אליה. חשוב לא פחות, קרוואלהו ווקאליסטית מקצוענית ומרגשת. לצידה מגלם דווין ג׳ונסון (הרוק) את מאווי, שדמותו כמר שרירן השחצן-כביכול, בעל הכוח האדיר והשיער השופע קצת מתקשה לעורר הזדהות מלאה, אך הוא זה שעובר את התהליך המעניין יותר בסרט. הדינמיקה בין השניים (עם התערבות משעשעת של האוקיינוס שמבליח כל כמה דקות) נבנית לאיטה, ואמנם צפויה מא׳ ועד ת׳, כולל כל סימני הפיסוק הנלווים בדרך, אך היא מבדרת למדי ומחזיקה את הסרט. אגב, הסרטון שמציג איך קרוואלהו קיבלה את הבשורה על קבלת התפקיד מרגש לא פחות מהסרט עצמו:
לספר סיפור קולנועי שרובו מתרחש בלב האוקיינוס זה לא מובן מאליו, ורון קלמנטס וג׳ון מוסקר, במאיי הסרט, עומדים בזאת בהצלחה בלתי מבוטלת. זה לא מפתיע בהתחשב שהצמד עומד מאחורי קלאסיקות דיסני כמו בת הים הקטנה, שבאופן מילולי מתרחש בתוך המים, ויצירת מופת נוספת, אלאדין. מאכזב היה לגלות שדווקא שני הסרטים האלו, שנשענים על מעשיות מוכרות, ייזכרו כמקוריים משמעותית יותר ממואנה, שהוא סיפור מקורי שאינו מבוסס על יצירה קודמת. העיסוק בתרבות הפולינזית הוא בחירה שטמונה בה אינספור אפשרויות של מראות ומאורעות יוצאי דופן, ומה שקיבלנו היה דווקא יותר מאותו הדבר: נרטיב לינארי צפוי, שנע בין אפיזודות, חלקן מבדרות יותר (וואו, הקוקוסים הקופצניים האלו) וחלקן פחות, ובו שתי הדמויות הראשיות שלנו ילמדו להתחבב אחת על השניה, ויגלו את כוחן האמיתי. כל עומק האוקיינוס הזה פרוש לפנינו, ואיזה מראה מרהיב והישג באנימציה מומחשבת שהאוקיינוס הזה היה, אך מואנה, בניגוד לגיבורתו ההרפתקאנית באותו השם, נשאר רק להשקיף מקצה החוף, כשהוא נמנע מלקפוץ פנימה ולהתחיל לחקור.
דיסני עלו עם מואנה על גל ההייפ ההיסטרי של המילטון, והביאו את יוצרו הניו יורקר המדובר וזוכה שלל הפרסים, לין-מנואל מירנדה, לכתיבת השירים. זו לא פעם ראשונה שדיסני שמו את ידם על מירנדה: ג׳יי ג׳יי אברהמס הביא אותו למלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר, שם מירנדה כתב את המוסיקה בקנטינה, לאחר שג׳ון וויליאמס, המלחין הדגול של הסאגה, הביע אי-רצון לכתוב אותה בעצמו. מירנדה עושה עבודה איכותית ומלאת צבעים בפסקול, כש-How Far I'll Go הוא השיר בעל המלודיה הקליטה והברודוויית ביותר עם ליריקה מעוררת ההשראה, או במלים אחרות ׳השיר שאמור להיות ה-Let It Go החדש׳ (הוא אפילו לא מנסה להסתיר זאת בשמו). זה שיר פופ סוחף וקליט, וקרוואלהו מרשימה מאוד כשמבצעת אותו, אך לא יחזיק במבחן הזמן כמו מקור ההשראה הקפוא שלו. לצד הצלילים המסחררים, שמשרתים היטב כל דמות, נמצא שירו של הסרטן. למרות שהאחרון ממוקם בסיקוונס מהפנט בצבעוניותו, הוא ככל הנראה השיר הכי מאכזב שאי פעם נשמע בסרט של דיסני.
https://youtu.be/1UpGDU9kFho
טמאטואה הוא אותו סרטן ענק וחובב כל-מה-שנוצץ, שהוא מעין סבסטיאן של בת הים הקטנה פוגש את סמאוג של ההוביט, מדובב על-ידי ג׳מיין קלמנט, חצי מצמד טיסת הקונקורד. זו דמות המבוזבזת להחריד על-ידי אותו שיר לא מתאים שלוקח את רוב זמנו על המסך, ומבטא אותו כייצור הזוי וחלקלק מדי שנוכחותו לא רצויה. ומה הוא בכלל בא להגיד? אחת מנקודות החוזקה של הסרטים הקלאסיים של דיסני היא דמויות המשנה הייחודיות, שמשקפות משהו חשוב אצל הגיבור, או לכל הפחות מצחיקות אותנו, ומואנה חסר בהן. מי הוא סימבה ללא טימון ופומבה? מי היא בל ללא כל החפצים החיים בטירתו של החיה? מי הוא אלאדין ללא הג׳יני ואבו? בהקשר החיה האהובה הנלווית לגיבור-דיסני-הממוצע, מצער שדווקא התרנגול, שלא תואם את ההומור המחוכם והאלגנטי של דיסני, התלווה למואנה בסירתה, על חשבון דמות החזרזיר המוצלח ומעורר הסימפטיה הרבה יותר, שהכרנו על האי.
דיסני ממשיכים להוכיח את שליטתם הטכנית האבסולוטית בעולם האנימציה עם מואנה, שכסיפור, הוא רחוק מפסגת היצירות השלמות שלהם. השורה התחתונה שלו היא חיובית ומעודדת, שדורשת מכל אדם להוכיח את עצמו דרך התמדה ואמונה עצמית, לפני אמונה בכל דבר אחר. על אף יכולת בריאת העולם היפה הזה, שכל כולו מואר ומבריק, ועל אף הפוטנציאל שטמון בו, מואנה לא לחלוטין עומד בכל הסטנדרטים הקסומים שאנחנו מכירים. אבל דיסני הביאו לנו השנה את זוטרופוליס, ואי אפשר לצפות לשתי יצירות מופת בהפרש של כמה חודשים בודדים. בכל מקרה, מואנה שווה צפייה על המסך הגדול, שכן מעטים האולפנים שיודעים לייצר אפיות גרנדיוזית מרגשת, זו נשארת המומחיות של דיסני.
תגובות
